על סלטי צבר, רפי כהן וערכים תזונתיים :-)

בוקר בהיר אחד, נחתה בתיבת המייל שלי הזמנה מליאת ורדי-בר וגליץ ליפשיץ-מלמד (כל אחת יחידה ומיוחדת, וביחד- הן זוג אמהות נמרצות) להצטרף לסיור בלוגרים במפעל צבר, לרגל השקת הטעמים החדשים מסדרת השף רפי כהן.

גילוי נאות: אני לא אוהבת אוכל תעשייתי. מעדיפה את האוכל שלי מרכיבים "אמיתיים" ולא משקית פלסטיק שעליה מודפסות מילות קוד שאני לא יודעת לפרש שמתחילות באות E.

כשאני רוצה שניצל, אני קופצת לקצב. כשאני רוצה סלט, אני מכינה אותו וכשאני מבשלת, אני מתבלת "על אמת": אין לי בבית אבקת מרק או תיבוליות של קנור והמקסימום מבחינתי, מתבטא בקופסאות שום כתוש בכמויות (אבל זה כי אני רק קצת עצלנית…).

מהצד השני- אני תמיד אוהבת ללמוד דברים חדשים.

אז אור לצהריי יום ג' התייצבתי במרכז ת"א, עם עוד 14 מבלוגריות ארצנו (סליחה: 13 בלוגריות ובלוגר אחד :)), נדחסנו למיניבוס שלרגע הזכיר לול תרנגולות (נו, כשהיא מצטרפת, אפשר אחרת?) כולל הבליסה האינסופית של העוגיות שהכינה הנעל) ונסענו לקריית גת.

****

עם הגיענו למפעל קריית גת (הידעתם? אין צורך בדרכון!), קיבלו את פנינו האנשים הנחמדים עם החלוקים הלבנים. ליטרלי.

כי מסתבר שזוהי בשורת "אופנת צבר" לאביב 2010: חלוקים לבנים וכובעי רשת ירוקים. למות. אבל הי, הגיינה לפני הכל, לא? (זה המקום לציין, שלכל אורך הסיור נדהמתי מהניקיון ששורר במקום. בהחלט מרשים. כבר הייתי במפעל או שניים בחיי ואין ספק שזה אחד מהמתוקתקים שבהם).

ינאי, מנהל המפעל, מוביל אותנו בין התחנות השונות בקווי הייצור ומלווה אותנו גם השף- רפי כהן, שמזה תקופה משתף פעולה עם סלטי צבר לשם סדרת "סלטי שף".


אני שמחה לגלות שהחצילים הם אכן חצילים (יפים!), העגבניות אכן עסיסיות והחומוס אכן חומוס למשעי (ולא "אבקה בטעם חציל" או "חומרי טעם וריח בסגנון עגבניה"). תהליך הייצור מרשים בעיני (נו, אני סאקרית של מפעלים ותהליכי ייצור…)- פס הייצור מתקתק, המכונות חכמות ועל אף שתיאורטית ניתן לבצע את כל התהליך בצורה ממוכנת, עדיין ישנם שלבים שלא מוותרים על ידי אנוש (למשל- קילוף החצילים השרופים).

חומוס פוטוגני "לפני"

חומוס "אחרי":

עגבניות מחשבות את קיצן לאחור…

לאחר שסיימנו את הסיור, עלינו קומה אל שולחן ארוך מלא כל טוב- שלל סלטי צבר (כמובן), בצלים, קישואים וחצילונים ממולאים, קוסקוס עם ירקות ובשר טלה- טעים!

שולחן אטרקטיבי

קלוזאפ אטרקטיבי:

בסיום הסיור, מלבד מלאי סלטים עצום, קבלנו גם CD ובו מתכונים אשר בהם ניתן להשתמש בסלטים כמרכיב לבישול, למשל: מרק החצילים היפהפה הזה, או סינייה…


***

הגעתי הביתה, הודעתי לזוגי "תפתח שולחן! יושבים לטעום סלטים!" 🙂

במארז שקבלנו היו: סלט טורקי אמיתי (טעים, אבל שוחה בשמן וחבל), סלט פלפלים קלויים (שוב, שוחה בשמן, אבל טעים למדי ולדעתי פתרון מצויין לאירוח למי ששונא להתעסק עם קליית פלפלים), טחינה בלאדי (לא רעה), חציל בלאדי שרוף עם סומק וטחינה (הזוגי אהב מאוד) וסלט קישואים ובצל מטוגן (שהיה טעים. באמת.)

על פניו: אידיליה. פתרון נהדר לארוחה זריזה.

לצערי, אני לא אקנה את המוצרים הללו לשימוש בייתי. לא בשלב הזה, בכל אופן.

הסיבה אינה באיכות המוצרים, אלא ב"מאחורי הקלעים":

מי שמכיר אותי לפחות 2 דקות יודע שאני לא ממש סופרת קלוריות סידרתית, אבל משתדלת לא לאכול ממש ג'אנק ובנוסף, עקב היותי פולניה למהדרין, כבר בשלב ארוחת הערב במפעל צבר הרמתי את הקופסא כדי לבחון את הערכים התזונתיים של הסלטים.

ההתחלה היתה טובה:

כמות הקלוריות היתה סבירה (ברמה של "פרוסת לחם קל עם כף סלט קישואים עוברת אישור של דיאטנית).

8-10% שומן או פחות ל 100 גרם מוצר זה לא מעט, אבל פחות גרוע מסלטים תעשייתיים אחרים.

אפילו כמות ה E-ים היתה נמוכה מאוד 🙂

מה שאותי הפיל מהכיסא (ואף הסבתי את תשומת ליבם של הנוכחים) היתה כמות הנתרן:

הכמות המינימלית היתה 500 מ"ג ל 100 גרם מוצר- בטחינה. כל שאר המוצרים היו 530 מ"ג (סלט הקישואים) ומעלה, כלה ב- 600 מ"ג (הסלט הטורקי). זה המון. בהחלט נופל תחת ההגדרה של "עשיר בנתרן".

לשם ההשוואה:  כמות המלח/נתרן היומית המומלצת המקסימלית למבוגר היא ‭2.4‬ גרם (2400 מ"ג) כאשר כמות אופטימלית היא 1000-1500 מ"ג ולילדים- כמחצית.

***

מה שכן- בערב למחרת החלטתי להיות אמיצה והכנסתי שקשוקה  בשיתוף סלט הפלפלים והסלט הטורקי:

2 עגבניות נקצצנו ונשלחו אל המחבת, בצירף 3 כפות גדושות סלט פלפל קלוי וכף סלט טורקי. אליהם נשברו אחר כבוד 4 ביצים שנחו מס' דקות על הכיריים.

השקשוקה שהתקבלה היתה מוצלחת למדי, אני חייבת להודות. יופי של ארוחת ערב זוגית.

לסיכום:

לשימור

1. הטעם הכמעט ביתי של המוצרים.

כמי שאינה חובבת אוכל מוכן אני חייבת להודות שהטעם מרגיש הרבה פחות תעשייתי משציפיתי.

אז נכון שאי אפשר להשוות את האיכויות, אבל כפתרון למי שאינו מבשל או למי שחייב לארח עוד רגע וחצי- זוהי אלטרנטיבה מכובדת מאוד.

2. הורסטיליות: נחמד שאפשר להשתמש בסלטים כאמצעי עזר למתכונים אחרים.

לשיפור

1. כאמור- כמויות הנתרן הלא רציונליות. באמת.

חבל חבל חבל שהסלטים- שהם באמת טעימים למדי!!- פשוט לא בריאים.

2. האריזות– מפס ייצור כל כך חכם הייתי מצפה ליותר:

סוג הסלט אינו מוטבע על המכסה, אלא על עטיפת הפלסטיק שמתחת למכסה, שאוטמת הרמטית את הסלט. כשאנחנו פותחים את הקופסא, אנחנו זורקים את העטיפה לפח ואז המכסה נותר שקוף לחלוטין (מלבד תאריף התוקף לשימוש)

על פניו- לא נורא.

אבל מה קורה כשיש לנו יותר מסלט אחד במקרר?

הרי אורך חיים של סלט טורקי אינו כשל חציל בטחינה או קלוי ואינו כשל טחינה.

דמיינו לכם ארוחת ערב שעל השולחן מונחות 3 קופסאות והמכסים- בצד.

ברגע שפתחתנו את האריזות ואנחנו רוצים להחזיר את הקופסאות לשימוש נוסף- אין לנו מושג איזה מכסה שייך למה ולכן- לא יודעים מה תוקף הסלט שהוצאנו מהמקרר זה הרגע…

תחשבו על זה!

***

תודה לליאת(ושוב מזל טוב!) וגלית על הסיור המעניין.

תודה לבנות שהנעימו את זמני.

תודה ל"צבר" ורפי כהן על האירוח הטעים!

וכמובן, הקרדיטים לצילומים המקסימים- לצלם המקסים עוד יותר, פביאן קולדורף.

עצוב.

אלכסנדר מקווין, אחד המעצבים החביבים עלי (על אף נטייתו להתעמר בדוגמניות שלו באמצעות נעליים בלתי אפשריות בעליל), נמצא היום ללא רוח חיים בביתו.

הסברה היא שהתאבד לאחר שלא הצליח להתגבר על מות אימו.

מעבר לעובדה שמוות, באופן כללי, ממלא אותי בעצב, אני נעצבת עוד קצת מהידיעה שאדם כ"כ מוכשר, חדשני ומבריק מגיע למצב שאינו יכול להתמודד עם החיים.

עצוב.

1969-2010 Alexander McQueen