על הבית השני שלי.

פעם, איפשהו בשנות השמונים כשהאייטיז והפינגווין עוד היו באופנה בפעם הראשונה, נפתח על שרידי קולנוע “ארמון” שבחיפה, מועדון בשם High Way, שלימים הפך ל”עיר השניה”, מתישהו הוא עבר דירה כמה מאות מטרים שמאלה ובהמשך הפך להיות ה”סיטיהול”.

כשהייתי בת 15, הגעתי אליו בפעם הראשונה.

היתה לי תעודת זהות בלויה משהו, שכובסה עשרות פעמים, שופשפה קשות בחול וקומטה שוב ושוב, עד שניתן היה לגרד ספרות עם letter set ולהפוך את שנת הלידה שלי מ 1978 ל 1973. כך, במחי יד, הפכתי לחוקית וזכיתי להכנס בשערי המועדון.

אני לא זוכרת בדיוק את האימג’ הראשון שלי מהמקום, אבל אני יודעת שהיו בו קירות שחורים, עשן כבד והקיור.

שם הכרתי את מינימל קומפקט, סיד וישס עשה לי נעים בבטן ושם טעמתי לראשונה את ג’וי דיויז’ן. היה להם טעם של בירה ראשונה: כזה שמרגיש קצת אסור, אבל ממכר. זה אמנם היה עשור ומשהו לאחר מותו של איאן קרטיס, אבל איכשהו, הצלילים הרגישו לי מאוד “עכשיו”.

ונשארתי.

העיר השניה/סיטיהול ליוותה אותי בעשור וחצי הבאים של חיי-

שם התפתח לו טעמי המוזיקלי (השנוי במחלוקת, אם תשאלו את הדיג’יי מחתונתי :-))

שם ראיתי את ניק קייב פעם אחת ואת ברי סחרוף עשרות פעמים.

שם ביליתי את לילות חמישי (ערב חיילים, בירה חינם), שישי (מה, אני לא נראית בת 21?) רביעי ושבת (כי כניסה ברביעי נותנת שבת בחינם), מתגלגלת מהמועדון ב6 בבוקר, מחליפה למדים באוטו ונוסעת לבסיס.

שם למדתי לצאת לכל מקום עם משקפי שמש על הראש, כי אני יודעת מתי אני יוצאת מהבית, אבל אין לי מושג מתי אחזור.

הקירות השחורים היו מסמיקים לו יכלו לספר על קמצוץ מהתועבות שהתרחשו בינהם, אבל הם לא יכולים וטוב שכך 🙂 הכלל היה ונשאר: מה שקורה בסיטי, נשאר בסיטי.

שם פגשתי גדודים של אנשים מדהימים.חלקם הולכים איתי עד היום ואת חלקם, השארתי מאחור.

חלקנו יצאנו משם עם מי שלימים יהיה הורה לילדנו, חלקנו נכנסו בזוג והפכו לרווקים, חלק יצאו ונכנסו עם מי שבא.

ואחרי כ”כ הרבה שנים בבית השני, ברור שנרגיש בבית, לא? כמו ספה נוחה במיוחד, מצאנו איש איש את מקומו:

הבלונדיני הגבוה עם הקוקו היה “רמקול שמאל”. הבחורה עם השיער השחור והחבר הג’ינג’י היתה “בר ימין”. הזוג הגותי היה “מול העמדה” ואני, אני הייתי “במה ימין”, לידי “הג’ינג’ית הקטנה” ומול “ההוא עם ההייניקן”.

מדי פעם, באוניברסיטה או בעבודה, היינו מזהים פרצופים מוכרים. נכון, הם נראים קצת אחרת אחרי כמות מסויימת של אלכוהול, סמים, עשן ומוסיקה. אבל עכשיו, באור יום, הם נראים כמעט “נורמטיביים”.

***

הסיטיהול נסגר בפעם הראשונה לפני כמה שנים.

אני זוכרת את מסיבת הסגירה כפרועה ומוצלחת במיוחד.

ב 07:30 בבוקר נפרדנו אחד מהשני כמעט בדמעות.

איכשהו, הוא נפתח מחדש. הפעם, באולם “שלנו” היו מסיבות “פעוטות”- האוס, רגאיי ושות’. עוללים בני 18 הסתובבו ביננו, אבל לנו לא היה אכפת.

***

לפני שלוש שנים בערך, התעייפתי.

לצאת בחצות וחצי מהבית כבר לא ממש הסתדר לי, הפסקתי לעשן ופתאום נהיה לי חנוק ורע ואפילו אלכוהול לא עזר.

אז נפרדתי.

ביקרתי פעמיים או שלוש, אבל זה כבר לא אותו הדבר. אבל עדיין בית.

***

עכשיו, הבית השני שלי נסגר שוב, הפעם כך נראה, לתמיד. לפחות במתכונתו הנוכחית.

לכאורה, זה לא כל כך משנה- אני כבר לא “נערת המועדונים” שהייתי ובין כה וכה, כל דבר אחר כבר לא יהיה אותו הדבר.

אבל היום אני אבקר בו בפעם האחרונה.

המקום הזה יהפוך בית קברות ל 15 שנים של זכרונות.

מצחיק כמה קיטש יכול לייצר מקום כל כך אפל.

אבל ככה הוא, הבית השני שלי.

לא כולל שירות.

תקציר מנהלים:

ארוחת בוקר במאנטה ריי עם ‎ נעלולה: חביתה משעממת (פעמיים!), שקשוקה תעשייתית, סלסלת מאפים טובה, סלט מתובל היטב ושירות מחריד.

***

הבוקר הזה היה מבטיח: השמש זרחה, הציפורים צייצו ורוח נעימה על פני תהום.

קבעתי לארוחת בוקר עם נעלולה. איפה? במאנטה ריי.

עכשיו, בפעם האחרונה שהייתי במאנטה ריי, השקשוקה היתה סבירה מינוס, הפרנץ’ טוסט נהדר, הסביצ’ה מוצלחת והשירות היה נסבל. בסך הכל, כדברי המורה פנינה- יש פוטנציאל.

מלצר בעל ארשת חביבה רשם את ההזמנה: שקשוקה, אומלט קישואים ובצל, סביצ’ה וכוס מים.

סלסלת מאפים משובחה הגיעה (כמה נקודות היא?) ועימה פנכות קטנות ממולאות בריבות, זיתים, חמאה וצ’טני מעולה ומתובל היטב.

כאמור- התחלה טובה.

פה זה נגמר.

***

השקשוקה שהגיעה היתה בטעם של רסק עגבניות. הנעלולית ניסתה לחפור קצת ברוטב (מבלי לגעת בביצים או בפרוסת החלומי) והתייאשה.

אומלט #1 הגיע חסר טעם לחלוטין. כלומר היה טעם. של מלח. אחרי ששפכתי חצי מלחיה.

מים? יוק.

מלצרית נקראה אל השולחן ונתבקשה להחליף את האומלט לאחד עם כרישה, פרמז’ן ובזיליקום.

אומלט #2 הגיע (תופים…) חסר טעם. כלומר היה טעם. של חביתה. לא מתובלת. ליטרלי- ביצה בלי שמן במחבת.

אני חייבת לציין שיש אנשים שנוטים לטעות ולחשוב שלכרישה יש אותו אפקט על מזון כמו לבצל. זה הזמן לנפץ מיתוסים: היא לא!.

והמים? יוק.

בשלב זה הגיע סוג-של-אחראי. “הכל בסדר”? ובכן- לא.

הסברנו את מצבה העגום של השקשוקה ואת תקרית אומלט #2 ולא, אנחנו לא רוצות משהו אחר, תודה. כבר סתמנו את עצמנו בלחם, צ’טני וסביצ’ה. אה, וגם בסלט הקטן הנלווה, שהיה טרי ומתובל מצוין (באמת!).

אבל כן, נשמח לכוס מים.

40 דקות מתחילת הארוחה הגיעו 2 כוסות מים. הוריי!.

מכיוון שתוכנן לנו ביקור בשוק האקססוריז, החלטנו להבליג ולהמשיך הלאה. הזמנו חשבון (כלומר, אחרי שמצאנו מלצר ולא, זה לא היה טריוויאלי).

פה הסתיימה ארוחת הבוקר. הסלט, כאמור, היה להיט.

***

לאחר דקות ארוכות של המתנה (במהלכן הרצנו ויז’ואלס של הצוות כורת עצים, סוחט דיונונים ומקליד במכונת כתיבה עתיקה את החשבון) הגיע המלצר ההו-כה-חביב מהמערכה הראשונה, הניח-שלא-בעדינות-יתרה צלחת על השולחן “קחו, הזמנתי לכן קינוח”.

-??

-כן, יש פה קדאיף ו…אגסים וריבת שזיפים.

(באותה נימה אגב, הוא יכל לומר “קחו, הבאתי לכן ציאניד ו…כלור. אבל שימו לב לשתות עד הסוף, כן?”)

***

החשבון הגיע לאחר כמה דקות נוספות.

באופן בלתי מפתיע, גיליתי שחוייבנו על אומלט #2 (שכאמור, לא באמת נאכל. אני כן חייבת לציין שזו היתה סוג של הפתעה “נעימה” כי אנחנו הימרנו שנחוייב גם על השקשוקה) וכמובן- 2 ש”ח אבטחה…

קראנו לסש”א (סוג-של-אחראי) מהמערכה הקודמת וביקשתי הסבר.

ובכן, קיבלתי אחד: לא, אנחנו לא יכולים לזכות אותך גם על המנה הזו, כי שאלנו אם את רוצה משהו אחר לא, כי למה שארצה להחליף למנה שלישית אחרי ששתי הקודמות היו “סתם” משווע וכבר זיכינו אתכם על שתי מנות שלא נאכלו, לא כי לא באנו רעבות, אלא כי לא היו אכילות ובכלל, השקשוקה היתה חצי אכולה ברור. השקשוקה היתה חצי אכולה כמו שהאומלט היה חצי טעים והוצאנו לכם קינוח שלא נגענו בו, גם כי הוא לא נראה להיט וגם כי המלצר שלך טרח “לזרוק” אותו על השולחן בחוסר חשק ואנחנו לא יכולים מעבר לזה.

הבטנו אחת בשניה והחלטנו לא להתעצבן מעבר לזה.

אחרי שהוצאנו שטרות כסף לפריטה (מתוך מטרה להשאיר 84 ש”ח, ללא אבטחה, כמובן), הוצאתי את הטלפון על מנת לצלם את החשבון.

עשיתי זאת די בשקט, לא באופן מופגן, אבל תוך כדי ניסיונותי לכוון את הפוקוס, צץ לו פתאום משום מקום הסש”א, לקח מידי את החשבון, קימט אותו, הכניס לכיס ומלמל בחמיצות משהו בנוסח “מתוך 300 לקוחות שיש פה כל יום….עזבו, אל תשלמו כלום, שיהיה לם אחלה סופשבוע”. אבל אנחנו לא מחפשות ארוחות חינם ואני כן רוצה לשלם על מה שאכלנו “לא, לא. עזבו. שיהיה לכם שבת שלום”.

אספנו את פקלאותינו והמשכנו בטיולנו לשוק האקססוריז (שעליו- בפוסט נפרד).

***

ילדים, עזרו לליקוש לזהות את כל הטעויות שנעשו בסיפור הזה ולצבוע אותן בצבעים עליזים!

יושבות אצלכם שתי לקוחות מבואסות: כאלו שהזמינו מקום ותכננו לפתוח את סופהשבוע בארוחה כיפית מול הים. במקום זה, רצה הגורל והן נפלו על שרשרת של מנות לא מוצלחות. קורה. למה לקלקל עוד יותר?

והיה וכבר בחרתם להוציא קינוח פיצוי, למה לא להגיע לשולחן, להתנצל בחיוך, להוציא קינוח (ראוי, שנראה כמו קינוח ולא כמו מנה שהולחזרה משולחן אחר) ולהשאיר טעם טוב בפה? איזו תועלת צמחה מכך ששלחתם מלצר בלתי חביב בעליל לזרוק על השוחן צלחת בחוסר חשק וללכת?

והיה וכבר הפנמתם שפישלתם, למה לא לחייב עבור מה שאכלנו (קפה, תה, סלסלת לחמים וסלט) ולסגור עניין? הרי אם מראש לא היו מחייבים את האומלט המסכן, היינו משלמות בשמחה על כל היתר ואפילו משאירות (כנראה) טיפ סמלי כלשהו.

והיה וכבר זיכיתם שתי מנות והחלטתם לחייב עבור מנה אחת, מכיוון שאחרי הכל- קיבלנו את סלסלת הלחמים והסלטים הנלווים (שכאמור, היו טובים) וזו הדרך שלכם לחייב אותנו, למה לא לומר זאת עם הבאת החשבון?  לו זה היה ההסבר שניתן, לא היינו מתווכחות לרגע.

והיה וכבר החלטתם שלא לחייב אותנו, איזו תועלת צמחה מהאופן בו בחרתם לעשות זאת (רגע אחרי שקלטתם שאני מצלמת את החשבון, כפי הנראה כדי לעשות איתו משהו והחלטתם לעזות דמג’ קונטרול מהיר ובלתי יעיל)? הרי לו אותו סש”ל היה בא ואומר “תשמעו, אני מצטער על שרשרת האירועים ולמרות שאנחנו אמורים לחייב אתכן, החלטתי שכן חשוב לי שתצאו מפה מרוצות/ לא מרוגזות ועל כן מה שכן אכלתן- על חשבוננו”, היה עולה פה פוסט מפרגן על “איך כן מנהלים משברים”…

***

בשורה התחתונה:

כמו שציינה הנעלוית: “ארוחה מוצלחת יותר הייתי חווה בפלאפל ג’ינה*”

בפעם הבאה, בבריבה, שם האוכל תמיד טעים והשירות תמיד מדהים.

שבתשלום

________________________________________________________________________________

*למען הסר ספק: זו יכולה להיות כל פלאפליה אחרת, לבחירתכם 🙂

סליחה, יש לך אולי עוגת גזר?

אחת הבדיחות החביבות עלי במשך שנים היא על השפן שמבקש מהאופה המקומי עוגת גזר ומסיים ב”נכון שזה איכס?”:)

אחת העוגות החביבות עלי היא עוגת גזר.

היא תמיד נותנת לי את האשליה שזה בסדר ומותר לאכול עוד פרוסה, כי הרי גזר זה ירק וירקות זה בריא, לא?

אז מסתובבים ברשת עשרות מתכונים, כולם מבוססים פחות או יותר על אותו העקרון- עוגה בחושה עם תוספת גזר.

א-ב-ל

מה שאני הכי אוהבת בעוגת הגזר, זה היכולת שלה לקלוט תבלינים וטעמים שנותנים לה ארומה וריח מטריפים.

אז זו העוגה החביבה עלי- כמה פשוטה, כמה מעולה:

***

המצרכים:

כוס וחצי סוכר חום כהה

3 ביצים

כפית תמצית וניל (או שקית סוכר וניל)

חצי כוס שמן

כוס וחצי קמח תופח

2 כפיות קינמון

כפית ציפורן טחונה

כף גינג’ר מגורד

קורט מלח

קורט פלפל שחור (כן, כן…)

6 גזרים מגורדים (בערך 2 כוסות)

אופציה: שברי אגוזים/צימוקים/אוכמניות.

ההכנה:

מקציפים את הביצים עם הסוכר ותמצית הוניל לתערובת תפוחה ובהירה.

מוסיפים את השמן בזרזוף קל.

כשהעיסה אחידה, מוסיפים את הקמח והתבלינים.

כשאלו נטמעים בתערובת, מוסיפים את הגזר ומערבבים קלות.

את כל הכבודה מעבירים לתבנית 26 משומנת, 180 מעלות, בערך שעה או עד שקיסם יוצא עם פירורים לחים.

***

ממתינים שיתקרר וטורפים 🙂