הגודל כן קובע

כל מי שמכיר אותי ממש קצת יודע שאם יש דבר שאני אוהבת לקנות יותר מבגדים- זה נעליים: גבוהות, נמוכות, קז'ואליות, פורמליות, סגורות, פתוחות, סנדלים, מכפיים. יו ניים איט, איי'ל ביי איט.

לפני כמה שבועות, עת לחץ מישהו על כפתור ה ON בכבשן שאני אוהבת לקרוא לו "מדינת ישראל",  קלטתי לפתע פתאום- שאין לי סנדלים לעבודה. פשוט- סנדלים..כאלה שהולכים עם הכל ולא יהרסו לי את הרגליים אחרי שעתיים.

אחרי מסע ארוך ברחבי תל אביבי, על רחובותיה וקניוניה שכולם השיבו פני ריקם, תארו לכם מה רבה היתה שמחתי כשנזכרתי שנותר בידינו כרטיס שי לחג שטרם נוצר.

שמחה וטובת לב לקחתי את הזוגי, אותה ואותה ושמנו פנינו אל עבר גן העיר. אולי משם תבוא הישועה.

בייאושי כי רב נכנסתי אל קסטרו.

עכשיו, קסטרו היא אחת הרשתות הפחות חביבות עלי: המידות שלהם לעולם אינן אחידות, המחירים הזויים מעבר לכל דמיון ללא הצדקה ורק אלוהים יודעת מדוע הם מעסיקים אך ורק כבדי שמיעה (אני לא מוצאת שום הסבר רציונלי לווליום המטורף של המוזיקה בחנויות). אבל היי, דספרייט טיימס וכו'.

מצאתי זוג נעליים לרוחי, ניגשתי אל המוכר ושאלתי "אפשר לקבל אותן במידה 41"?

חייך המוכר, נעלם האפלת המחסן, חזר ואמר (בחיוך, כמובן) "לא".

ואת אלה? שאלתי, מחזיקה זוג אחר. התשובה לא איחרת לבוא: "לא".

ואלה? "לא"

אוקיי, יש משהו במידה 41?

המוכר המקסים הסתכל עלי במבט עצוב ואמר "אני אבדוק לך, אבל תביני, לא כל הנעליים מגיעות במידות גדולות".

אני חושבת שזה היה השלב שבו פערתי זוג עיניים המומות והודעתי למוכר ש"41 זו לא מידה גדולה! 45 זו מידה גדולה! אפילו 42 זו לא מידה סטנדרטית! אבל 41 זו מידה נורמלית לחלוטין. זה שאתם בוחרים שלא לייצר אותה עושה אתכם יוצאי דופן, לא אותי!" (יש סיכוי שהוא די נבהל, כי הוא פשוט ניגש למחסן והוציא לי זוג חביב במידה הנכונה).

ואני תוהה- ממתי 41 היא מידה גדולה?

לפני שנים רבות, בעודי בת טיפש עשרה מתבגרת, נעליים היו אישיו.

תמיד הייתי ה"גבוהה" ומידת הנעליים היתה בהתאם. איכשהו, לפני 15 שנים, למצוא נעליים לצעירות במידה 41 היה תיק רציני.

אבל היום?

בדור הנפילים והעמלק, כשכל ילדה בת 16 מסתכלת עלי מלמעלה ונערים זבי חוטם גורמים לי להרגיש גמדודית, 41 צריכה להיות מידת נעליים סבירה לחלוטין.

ובכן- לידיעת הקוראים בני משפחת רוטור: בוקר טוב.

2010 בפתח.

הגיע הזמן להתחבר למציאות.

בתמונה: סטיב מאדן מבין לליבן של בעלות מידה 41 ועושה לי נעים בבטן.

פסטת "במקרה" (או: כשהפשטידה לא משתפטדת)- פוסטעים.

היום, כמו בכל יום, הגיע זמן ארוחת הערב.

בשבילי- סלטונה מאוזן להפליא.

בשביל הזוגי- "מה שבא לך להכין".

רוצה פשטידת פסטה?

"כן!"

המתכון הכאילו-בסיסי של הכאילו-פשטידת-פסטה (שלמדתי להכין לפני שבועיים) כולל: כוס פסטה, שתי ביצים, 30 גר' בולגרית מגורדת ו-2 כפות רוטב פיצה (אצלי בבית הוא הום מייד. לטובת שאר בני האדם השפויים בדעתם- גם כזה מקופסא הולך).

אה-ממה?

נשארו לי בערך שתי כוסות פסטה "נקיה" ועוד כוס פסטה עם תרד מאודה, בולגרית, שום וצנוברים.

ערבבתי את כולם יחדיו, הוספתי רבע קוביית בולגרית 5%, חופן גאודה מגורד וחצי קופסת טונה עם פלפל ולימון 5% (סטארקיס).

בכל עורבב והועבר אחר כבוד אל מחבת רחבה.

אחרי כמה דקות התכוונתי להפוך את כל העסק ו…תקלה!

יותר מדי פסטה ותוספות+ פחות מדי ביצים= תערובת כבדה למדי ולהלן: בלתי הפיכה.

מה עושים? מערבבים נמרצות.

אז ערבבתי, הפכתי ובחשתי והתוצאה: ריגטוני ברוטב גבינות, עגבניות וטונה (שנזלל עד תום).

טעים!

לא עוצרים בשלושים

היום בירכתי חבר לעבודה במזל טוב לרגל הגיעו לגיל שלושים.

באמת שהיתה לי כוונה טובה, אבל איכשהו יצא שהוא עשה פרצוף כה מסכן ואומלל, שמצאתי עצמי מנחמת אותו: "אתה יודע איך אומרים- שלושים זה העשירם החדש" ו"תאמין לי, החיים מתחילים בשלושים"! (זה לא עבד, אגב).

באותה נשימה הזכרתי לעצמי שעבורי, גיל 30 היה כל כך טראומתי, עד כדי כך שהזוגי נאלץ להרחיק אותי עד לונדון כדי להתאושש מהטראומה (לא באמת, אבל זה היה יופי של תירוץ לנסיעה).

גם בגיל 20 נתקפתי בדיכאון עמוק. "אני כבר לא בת עשרה. לא רחוק היום ואמצא עצמי חרושת קמטים, מטופלת בשניים עשר ילדים ובעל בטלן" קוננתי על גורלי-הפוטנציאלי-ההו-כה- מר. כמובן שאף אחד מהדברים הללו לא קרה, למגינת ליבה של אימי הפולניה ועדיין, אי אפשר להתווכח עם הגיון שעשרים שנות ניסיון מאחוריו.

אז מה הביג דיל?

בניגוד לגיל 20 שבו את יכולה לנחם את עצמך ב"לפחות את לא בת 30",  מסתבר שבגיל 30  אישה הופכת לפלח דמוגרפי שונה לחלוטין: למוצרי קוסמטיקה לגילאי 30 פלוס (שעיקרם, כמובן, הוא טיפול מניעתי בקמטי הבעה), חנויות בגדים שמוכרות "בשביל נשים כמוך" והרבה מאוד מוכרים שקוראים לך "גבירתי".

בגיל 30 מצפים ממך להתנהג "בהתאם לגילך", שכבר איננו "בשנות העשרים". אני זוכרת את השאלות של "אז כמה זמן אתם יוצאים?….מה, ולא מדברים על חתונה?….אז בת כמה את? ..אה, 30? טוב, אל תדאגי, זה יבוא" WTF? הרי ניהלת איתי את השיחה הזו לפני חצי שנה, כשהייתי בת 29 ולא זכור לי הינד הראש המשתתף בצער הזה. מה השתנה?

סה"כ 30 זה לא מספר כזה גרוע.

אחרי הכל, מה יותר אמין מ"30 שנות ניסיון"? 🙂

אז זהו: בעוד כמה חודשים אחגוג את יום הולדת ה 32- חכמה יותר, בוגרת יותר, עם טעם משובח יותר והרבה יותר כסף להשקיע בו :-).

ואוי למי שיקרא לי "גברת".