6 מחשבות על “אלו הם חיי

  1. חן הגיב:

    זה מה שחזי עושה! החתול הפסיכי הכתום שלי. רק שהוא עושה את זה כשהוא רוצה לצאת – לא להכנס.
    והוא עושה את זה החל מ-3 בלילה אחת לשעה בערך!
    נקרעתי…

  2. ככה זה אצלינו עם דובי – הרכש החדש שלנו.
    המתוקון הזה לא יודע שלפנות בוקר זו שעה שבה אנשים ישנים לרוב. הוא צריך לצאת ב-5, וככה יהיה.

    המסכן היה כלב חצר מתוק, שהבעלים המגעילים שלו החליטה יום אחד לזרוק אותו מהבית. פשוט זרקה אותו לרחוב, ונעלה אחריו את השער. אישה רעה. ולמזלינו הכרנו את דובי'לה עוד קודם, כי הוא הכלב של שכנה של חברה טובה של אישתי. אז אימצנו אותו. הבעיה היא, כאמור – שכשהוא מחליט שהוא רוצה צומי ב-4-5 לפנות בוקר, הוא עושה מזה חתיכת בלאגן, כך שאין ברירה אלא להוציא אותו – ולנו אין גישה לגינה או לחצר, שאני יכול פשוט לפתוח לו את הדלת וזהו. הוא גם לא רואה ממש טוב, אז בכלל.
    לפחות אני יודע שהוא מקבל המון-המון אהבה, אוכל טוב וליטופים לעת זקנה (כן.. שכחתי לציין שהוא כמעט בן 15. לכן אימצנו אותו – ידענו שכל מסירה לאחת העמותו, היא גזר דין מוות בשבילו… ).

    ד"ש לג'יימסון (אחלה שם, ד"א).

  3. 🙂
    אני תמיד מרחמת על בעלי החיים המבוגרים…
    של ג'יימסון לקחתי מעמותה כשהיה בן 7 בערך. את שולי- כשהיה בן 12 בערך.
    לא רוצה לחשוב מה היה קורה להם אם לא הייתי לוקחת אותם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *