פולניה זה כאן: הילד מתחיל לאכול

נחמד העניין הזה, של להיות אמא.

Once עברת את ההלם הראשוני, הגוף מסתגל לשעות שינה הזויות, המוח מתרגל חלוקת קשב וביצוע פעילויות מוטוריות מורכבות ביד אחת (השמאלית, נגיד) והאסימון נופל, את מגלה שבעצם- להיות אמא זה לא כל כך נורא (דיסקליימר: הנ"ל נכתב בעוד הבנדיט הפרטי שלי בן 4 חודשים. תנו לי שנה וחצי …).

עכשיו אנחנו בשלב הטעימות ופייר? זה אחד הדברים המלכלכים, המעסיקים, הארוכים, המהממים, המצחיקים והמתוקים שנתקלתי בימי חיי.

עומדת, שוטפת, קולפת, מאדה, מרסקת, טוחנת, מקפיאה במגשיות קרח, מחלקת לשקיות, מזמנת, מפשירה, פה גדול! עם כפית, עם האצבע, עם האצבע שלו, טוב- קח את הכפית לבד, אבל למה על הרצפה?? לא נורא, לא באמת אהבתי את החולצה הזו, אפונה יורדת בכביסה?

בקיצור, באמת תענוג.

לפני שבועיים, כאילו בתזמון מושלם, הוזמנתי ע"י ליאת- הרי היא בלינג בלינג, לאירוע השקת מחיות מטרנה. "אבל הבנדיט עדיין לא אוכל מוצקים" אמרתי "ובכן, את כל כך תהני באירוע הזה" פסקה, וצדקה.

אני חייבת לציין כי בתחילה היו בי ספקות:

אמנם טרם הלידה הצהרתי בריש גלי שאין בכוונתי להניק ואפילו אני גדלתי על מטרנה וגרבר ויצאתי, טפו טפו, בסדר גמור- אבל רצה הגורל ומצאתי עצמי מניקה באדיקות, נמנעת מתמ"ל ושוקדת מעל סלסלת האידוי על בסיס כמעט יומי, העיקר שהבנדיט יאכל טוב.

מצד שני, בעוד שניה בערך אני חוזרת לעבוד (איזה כיף!) ובנדליקו הולך לגן (מי אמר את זה?!) ו-וואלה: את זמן העירות שלי עם הבנדיט אני מעדיפה להעביר בבילוי משותף ולא באידוי פירות.

אז נכון, כמו כולן, גם אני מאדה וטוחנת כמויות ומקפיאה וכו', אבל בתור ילדת גרבר בעברי (הידעתם? את כל הטירונות שלי העברתי עם משטחים של גרבר כי סירבתי לאכול אוכל צבאי!), החלטתי שאני לא שוללת ומגיעה עם ראש פתוח.

***

הלוקיישן שנבחר היה הקיטצ'ן מרקט בנמל ת"א. מקום מקסים, נעים וטעים (ובהחלט ינוסה שוב בקרוב), בו התכנסו ערימת בלוגריות חביבות (30, אם נדייק).

נשנושים. חשוב.

אחרי סשן נשנושים, עברנו לחדר מעוצב ומקסים (תחת ידיהן היצירתיות של עידית ורעות) ושם שמענו שתי הרצאות קצרות ומאירות עיניים מפי אורלי פיינה (תזונאית ראשית של מטרנה) ופאולה רוזנברג (מומחית לתזונה ורפואה טבעית, שזו לי פעם שניה שאני שומעת בהרצאה ומעבר לנוכחות הכובשת שלה והעובדה שהיא מהממת- מה שגורם לי לרצות לרוץ לנשנש שעועית מש ולהריח פרחי באך- אני תמיד לומדת ממנה משהו חדש).

  

ובכן, מטרנה השיקו את  מחיות מטרנה. מדובר למעשה במותג המוכר "גרבר" שנרכש על ידי מטרנה ולמעט מיתוג מחדש (התינוק של גרבר נשאר 🙂 ) שיקשר את המוצרים למשפחת מטרנה, המחיות עצמם נשארו כשהיו.

מסתבר שכל הפירות והירקות המיועדים למחיות נרכשים מקלאים אשר מגדלים אותם עפ"י תקנים ייעודיים ותחת פיקוח ספציפי (קרי: לא קונים *כל* ירק *מכל* חקלאי). כל הפירות/ירקות מבושלים, מאודים ומבוקבקים באופן שמאפשר חיי מדף של עד שנתיים (ו 48 שעות מרגע פתית הצנצנת) ללא חומרים משמרים ולמעשה- ללא חומרים כלשהם בכלל)

אם לסכם את הדברים:

ע"פ המלצת משרד הבריאות:

  • ניתן להתחיל חשיפה למזונות אחרים שאינם הנקה (או תמ"ל) כבר מגיל ארבעה חודשים.
  • החשיפה למזון היא בטעימות קטנות 1-2 כפיות ביום, עד פעמיים ביממה (כמובן שהבנדיט הפרטי שלי לא שמע על זה והוא דורש את כל הקערה).
  • חשוב שהחשיפה לכל סוג מזון תהיה הדרגתית (זו הסיבה, אגב, שהמחיות של מטרנה שלב 1 הן של מוצק אחד בלבד, לעומת שלב 2 ו-3 שכוללים "קומפוטים" מסוגים שונים)
  • יש להציע את הטעימה קצת לפני שהתינוק נהיה רעב, כדי לצור אצל הילד הקשר חיובי של טעימה ולא בהקשר של רעב.
  • את הפרי/ ירק עדיף לאדות בלי תבלינים בכלל בכדי לבודד רגישויות או אלרגיות ובעיקר- כדי לאפשר לתינוק לחוות את הטעמים האמיתיים של הפרי/ירק. בסופו של דבר, החיך של התינוק הוא חיך בתולי שעוד לא הצלחנו להרוס עם מזון תעשייתי, מלא בחומרי טעם וריח, נתרן ומונסודיום… כל טעם הוא הפתעה.
  • במישור הפרטי (להלן: לא בהוראת משרד הבריאות :)) חשוב לזכור שהטעימות הן חוויה חדשה- לנו ובעיקר לתינוק ולכן, כדאי לשתף אותו בתהליך: לתאר לו את הטעם, המרקם ובכלל- לתקשר את התהליך כולו ("אנחנו הולכים לטעום תפוח עם טחינה. הוא מתוק וקריר ומרענן ובריא!" וכמובן לקוות שהמנטרה הזו תשאר לו בראש גם כשנגיע לשלב הברוקולי…).

 ולקינוח-

הטועם הפרטי שלי בפוזה אופיינית:

***

פנינה לסיום-

במהלך ההרצאה של פאולה, נבקשנו לעצום עיניים ולהזכר בחוויה הקשורה לאוכל מילדותנו. סוג של דמיון מודרך.

מי שמכיר אותי יותר משעה, מכיר גם את הסיפור על החוויה הפרטית שלי-

סבי, עליו השלום, ניהל לפני שנים רבות את מאפיית "אחדות". הוא הלך לעולמו כשהייתי בת 6 ואני בקושי זוכרת את פניו, אבל הזכרון החזק ביותר שטבוע בי, הוא הריח המתוק של לחם טרי שהיה ספוג בעורו.

מדי יום חמישי, בשעות הערב המאוחרות, אימי היתה לוקחת אותי למאפיה כדי לקנות חלות.

כשהיינו מגיעות למאפיה, היו מארגנים לי מושב מאולתר מבסקט הפוך, שם הייתי יושבת ומחכה לאמא כשבידי חלה שיצאה הרגע מהתנור. מה זה חמה? רותחת, ברמת הכוויות בידיים.

וזה. היה. הדבר.הכי. טעים. ביקום.

מאז גדלתי והתבגרתי, ואכלתי ועוד אוכל במסעדות מפוארות יותר ופחות, בישלתי אינספור תבשילים וניסיתי אלפי מתכונים ועדיין, אם תשאלו אותי מה המנה הטעימה ביותר שאכלתי, התשובה לנצח תהיה- חלת שבת שיצאה הרגע מהתנור, אי שם בשנות ה 80. כמו שהיא.

אולי עם קוטג' טרי ישר מהקופסא.

אולי.

 ***

כל התמונות בפוסט (למעט תמונת הבנדיט) הינן מעשה עדשתה של נעמי יוגב

גילוי נאות: הוזמנתי לאירוע מטעם חברת "מטרנה" באמצעות "בלינג בלינג".

.

מחשבה אחת על “פולניה זה כאן: הילד מתחיל לאכול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *