היום, הכלבה יצאה לטיול הבוקר שלה מאוחר מהרגיל, כי אבא שלה השלים שעות שינה.

כלומר- התכוונתי לקחת את הבנדיט במנשא ולצאת איתה לסיבוב ואז חשבתי לעצמי, שאם תהיה אזעקה- לא חכם להיות מחוץ לבית עם כלבה חרדתית-משהו ותינוק..

השניה הזו, שבה לקחתי בחשבון שיקולי אזעקות בעודי נמצאת במרכז תל אביב, זרקה אותי כמה שנים טובות אחורה, לקיץ 2006 (שהיה לא משהו, אגב) והופתעתי מהקלות שבה הסתגלתי היום לתוך סוג של שגרה הזויה ולא כיפית בכלל.

שנה לאחר מכן, ב 2007, שחררתי את הפוסט הזה (שפורסם במקור בקפה דה-מרקר ב 21/07/07, הוגלה לישראבלוג ומתישהו,  אולי יהיה לי מספיק זמן או חשק להתעסק עם ההעברה של הארכיון..).

קראתי אותו שוב היום וחשבתי לעצמי ששפר עלי מזלי- היום אני כבר לא צריכה לעבור את זה לבד.

חשוב לראות את חצי הכוס המלאה.

והעיקר, לא להזריק אטרופין!