12 שנים.

12 שנים שאני עובדת במשרה מלאה: מינימום חמישה ימים בשבוע. מינימום 186 שעות בחודש. מקסימום השקעה. פייר? מקסימום סיפוק.

12 שנים ואני בונה על עוד שנים רבות כאלה.

אה-ממה?

מסתבר, שאם חלילה ארצה לקחת חופשה של נניח, ארבע שנים, כדי להשלים דוקטורט, לטייל בחו"ל או "סתם" לגדל ילדים, כל אותן שנים של לימודים, עבודה, פיתוח קריירה, עשיה והשקעה- פורחות באויר.

מדוע?

בחוק הביטוח הלאומי ישנו סעיף המכונה "חוק עקרות הבית" אשר קובע, כי אישה נשואה שלא עבדה בארבע השנים האחרונות, בבואה לממש את זכויותיה – תיחשב לעקרת בית.

המשמעות היא שאם אישה תובעת קצבת נכות או פיצוי כתוצאה ממחלה או פציעה, תביעתה תיבדק כאילו היא עקרת בית, כלומר: האם היא יכולה לסדר את הבית, לשים כביסה במכונה ולקלף מלפפונים (לעומתה, גבר גם אם לא עבד יום אחד בחייו, תמיד יבדק על פי יכולתו להשתלב בשוק העבודה ולא על פי יכולתו לתפקד במשק הבית, גם אם פסגת הישגיו המקצועית היא , למשל, להפריד בין קליפות הגרעינים השחורים ללבנים תוך כדי פיצוח).

מדהים, לא?

למרות ששנים שילמתי דמי ביטוח לאומי, עבדתי בפול טיים (וקצת יותר ואז עוד קצת)- עדיין, בעיני ביטוח לאומי אני נמדדת ביחס ליכלתי לבצע מטלות בית (להלן: לקלף מלפפונים).

מה שמכעיס זו לא האפליה בין גברים לנשים (כלומר- זה מאוד מכעיס, אבל לא הכי מכעיס). מה שמרגיז אותי זו הזילות בקריירה שלי, בכישורים שלי ובעשייה שלי.

שיהיה ברור-

אין פה שמץ של זלזול בעקרות בית ובפועלן.

אני יודעת היטב שיש נשים רבות וטובות שהן עקרות בית מבחירה (כמו גם כאלה שלא) וברור לי שלגדל ילדים ולתחזק בית זה לא דבר של מה שכך (אחרת אני עצמי לא הייתי מעסיקה מנקה במשך שנים ומשפחות לא היו מעסיקות מטפלות וכו') ועדיין-

הפוטנציאל התעסוקתי של אישה הוא  כ- 40 שנות תעסוקה (מגיל 20 לערך עד גיל 62). לא יתכן שבמדינת ישראל של 2011, אישה שהינה פעילה בשוק העבודה ברוב המכריע של  חייה, תבחן על סמך אי תעסוקה במשך בסה"כ 10% מהזמן הזה.

בימים אלה מופץ קמפיין הקורא לשנות את התקנה, שמלווה אותו עצומה (שניתן לחתום עליה ממש פה).

 

קראו, חיתמו (כן, גם הגברים!) ועזרו לשנות.

אה, "ואיפה האבסורד?" אתם ודאי שואלים את עצמכם…

ובכן, האבסורד הוא שעקרת בית טובה באמת, יודעת שקילוף מלפפונים הוא דבר מיותר, שכן כל הויטמינים נמצאים בקליפה.

אין יור פייס!

(תודה לדיבור על הקמפיין ועל ההצעה לקחת בו חלק)

בתור בת לצנחן נכה צה"ל מששת הימים, ידעתי לדקלם את כל המור"קים של 101 ואריק שרון. כי אני גאה במדינה שלי.

בתור מי שתקופת השירות שלה עברה טרם הנסיגה מלבנון ואין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל החברים ששוכנים לבטח בבתי הקברות, למדתי מה חשיבות המשפט "שלום וביטחון" ובמקום לחפש איך לקצר שירות, התנדבתי למילואים. כי חשוב לי לתרום למדינה שלי.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים מצאתי עצמי נושאת דיונים חוצבי להבות באזני כל חברי בתפוצות שמוכנים לשמוע, על כמה שארצנו קטנטונת היא, אך נפלאה וכמה התקשורת הבינלאומית עויינת ובאמת, כל חטאנו הוא הסברה לקויה. בחיי. פשוט חשוב לי שידעו שאני די גאה במדינה שלי.

במשך שנים רבות האמנתי במדינה שלי. בצבא שלי. במשטרה שלי. בבתי המשפט שלי.

באמת האמנתי שאני חיה במדינת חוק, ומי שמאיים על החוק, על קיומה של המדינה, על קיומי- נענש.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו התפכחתי. שבו הבנתי שהמדינה שלי לא תמיד תעמוד מאחורי.

שלפעמים יש סיטואציה שבה אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת כלום בתמורה, שזה החוק שלא תמיד הוגן, שאנחנו לא מגינים על החלשים ובעצם מחזקים את החזקים.

תכל'ס?

למדתי לחיות עם זה. עם האכזבה.

אז אני משתעשעת מדי פעם במחשבות על רילוקיישן, או מחליטה לצאת להפגנה זו או אחרת או לחתום על עצומה רלוונטית יותר או פחות, כדי להרגיש שאני משנה משהו.

ומה לעשות- מפגרת אבל אופטימית, אני ממשיכה לקוות שבסוף יהיה בסדר.

***

ואז אני מדליקה בבוקר את המסך ורואה את זה.

ובא לי להקיא.

ואז בא לי לבכות.

ואז בא לי לתפוס את הטיסה הראשונה לכל מקום שהוא לא פה.

הזילות הזו בחיי אדם נשגבת מבינתי.

הקלות שבה אדם יכול לפגוע בילד, להשאיר אותו להתבוסס בדמו ולהמלט מהמקום, מבלי להסגיר עצמו- חלילה, פשוט לא תתואר.

3 שנות מאסר ועוד שנה על תנאי ופיצויים של 30,000 ש"ח )ואני בכלל לא מדברת על הסכום המגוחך. ההוצאות של טיפול בילד בקומה ובתקווה שיתעורר- בתהליך השיקום לא מדגדגות לסכום הזה את האפס…(. זה המחיר.

וכל זה- בהסדר טיעון.

איזה הסדר? אני אודה ובתמורה לכך, אתם תודו לי בעונש מופחת.

***

אז מה עוד שווה לשלוש שנות מאסר?

מסתבר שפגיעה והפקרה של ילד בן 12 שווה לגניבת 400 אלף שקלים, לגניבת רכב )אם אתה פלסטיני. לא יודעת מה הדין לגבי ישראלים(, להריגה בשוגג, לתקיפה מינית של ילדות בנות 14 ולזריקת נעל על שופטת )כמובן שהעונש חמור, למען יראו ויראו, כי הרי זריקת נעליים ברחובות היא אחת מהתופעות הקטלניות ביותר שידעה ארצנו(.

פרופורציות, מישהו?

***

זו המדינה שעליה אני אמורה לסמוך שתגן עלי.

זו המדינה שממנה אני מצפה שתחזיר את הנעדרים הביתה.

זו המדינה שממנה אני מצפה לחוקק חוקים ולהעניש בחומרה את מי שעובר עליהם.

ציפיות, מסתבר, יש כנראה רק בכריות.

אני לא יכולה להתעלם מהדיון הזה (הקישור הוסר. צודקות אלו שאומרות שאין סיבה לפרסום חינם. בקצרה- מוכר חולצות עלוב שמוצא זוית משעשעת באונס קבוצתי.), שגלש גם אל הטוויטר, ממש הבוקר.

אני מבינה בדיחות שואה, בחיי.

אני גם מבינה ניצולי שואה שמשתמשים בבדיחות שואה כאמצעי התמודדות.

אני גם מבינה, כמובן, את אלמנט הרגישות- לא לכל אחד אפשר לספר בדיחות הומור שחור ולא בכל נושא: יש בדיחות שואה שאספר לסבא שלי, ולא לסבתא של חברתי, שעדיין מתעוררת מסיוטים בלילות.

אבל-

כפי כצייצתי מוקדם יותר-
במציאות שבה  אחת מכל שלוש נשים עברה או תעבור הטרדה מינית, ואחת מכל ארבע נשים עברה או תעבור אונס ובה בעת, 51% מהאוכלוסיה הן בקצובת סיכון ממשית- אונס הוא לא דבר שצוחקים עליו.

מה שכן שוב לי להעלות על הכתב, זה דווקא מה שלא כתבתי הבוקר:

הדבר שהכי מביש אותי, זה שהיום נתקלתי באישה, שאומרת : כן, זה מצחיק.

במשך שנים, נשים צעדו בויה דלורוזה, דרך חתחתים ושבעת מדורי גיהנום כדי להשיב לידיהן את השליטה על גופן, על עצמאותן, על החופש לומר "כן" ובעיקר "לא". למעשה, המלחמה עדיין בשיאה: על מקומות הישיבה באוטובוסים, על שכר במקומות העבודה, על חקיקה שיוויונית, על עונשים מחמירים למכים, המתעללים והאנסים….להמשיך?

לכן לטעמי, כשאישה ישראלית, בוגרת ומשכילה כותבת בתגובה לחולצה כזו ש"זה מצחיק כי זה נכון. עד כמה שזה לא יפה ולא נעים"- זה ה Q של כל ארגוני הנשים לסגור את הבאסטות וללכת הביתה.

אין למה להתאמץ. אין למה להלחם.

בעצם- אין בשביל מי.

כי כשאישה, שמעצם היותה כזו היא בעלת סיכוי של 1:4 להיות קורבן לאונס, כותבת משפט כזה- היא נותנת לגיטימציה לכל אנס, פדופיל, סוטה, מתעלל- להמשיך בשלו.

למה?

כי יהיה מי שיצחק על זה.

גרוע מזה: תהיה מי שתצחק על זה.

תגובתי, אגב, למשפט הזה היתה: "טוב, אם זה כזה מצחיק, אולי תתנדבי להחליף את קורבן האונס הבאה. אני בטוחה שהיא תעריך את זה מאוד (אפילו תוכלו לצחוק על זה יחד)"

***

אנסי כל העולם- התאחדו!

מועדוני סטנדאפ ברחבי הגלובוס מחפשים מופע אורח.

__________________________________________________________________________________________________

למען הסר ספק: ברור לי לחלוטין שגם גברים עוברים התעללות ואונס ואני לא מפחיתה ולו לרגע מסבלם.

עם זאת, מטבע הדברים ולאור הסטטיסטיקות, אני מתמקדת בעניות עירי, ברשותכם.

שוטטתי לי באתר האינטרנט של בנק דיסקונט השבוע וגיליתי להפתעתי שורה שמכריזה שנגבו ממני "24 ש"ח- עמלת אשראי".

התקשרתי לבנק, ביקשתי תשובות.

מיותר לציין שהגיברת החביבה לא ממש ידעה לענות לי. "אני אחזור אלייך". שויין.

אתמול מצלצל הטלפון ועל הקו- הגברת מהבנק.

.

גיברת: טוב, אני מתקשרת לעדכן אותך שה-24 שקלים הם עמלת אשראי.

אנוכי: את זה אני יודעת, זה בדיוק מה שרשום באתר. אני שאלתי מה זה עמלת אשראי??.

גיברת: יש לך מסגרת אשראי שלא נוצלה, אז חוייבת בעמלת אשראי.

אני: אבל יש פעולות בחשבון ולפעמים אפילו הייתי בחריגה קטנה, אז למה חוייבתי בעמלת אשראי?

גיברת: אה, זה…זה כי לא ניצלת את כל מסגרת האשראי שלך (פאוזה: יש לי מסגרת אשראי שעומדת על בערך 20,000 שקלים בודדים.)

אני: אה, זאת אומרת שבגלל שלא הייתי במינוס של למעלה מ 20,000 ש"ח אתם מענישים אותי וגובים עמלה.

גיברת:  כשיש לך אשראי ואת לא מנצלת אותו, נגבת ממך עמלה על זה שהבנק הקצה לך מסגרת אשראי.

אני: אבל אין לי אופציה אחרת- אתם מכריחים אותי להחזיק מסגרת אשראי.

גיברת: מה פתאום?? אנחנו לא מכריחים אותך שום דבר!!!

אני: לפני שלוש שנים התקשרתם אלי בבהלה, והודעתם לי שאני חייבת להתייצב בסניף בדחיפות עד ה 01.01 כדי לחתום על מסגרת אשראי בגלל הוראות חדשות של בנק ישראל אחרת יהיו מגבלות על החשבון ואני לא אוכל להוציא פנקסי צ'קים וכו'. כלומר, איימתם עלי בסנקציות אם אני לא אחתם על מסגרת אשראי זאת אומרת- הכרחתם אותי לחתום על מסגרת אשראי שאתם קבעתם.

גיברת: אנחנו לא מכריחים כלום…ואם היית בחריגה בחשבון והיו גובים ממך עמלה על החריגה, זה היה מתקזז מעמלת האשראי…את מבינה? את משלמת את הסכום היותר גבוה, לא פעמיים!

אני: הבנתי. זאת אומרת שבגלל שאני לא בחריגה בכלל ובטוח לא בחריגה של מעבר למסגרת האשראי <שזה, אגב, מצב שאסור לכם לתת לי להגיע אליו אחרת לשם מה יש "מסגרת"?> הבנק נורא רוצה לגבות ממני מ-ש-ה-ו, אז אתם גובים ממני עמלה..

גיברת: אה…..

.

בשורה התחתונה- ביטלתי את מסגרת האשראי. מעניין כמה זמן ייקח עד שיתקשרו אלי בבהלה כי אני  חייבת לחתום על מסגרת אשראי בגלל הוראות בנק ישראל.