12 שנים.

12 שנים שאני עובדת במשרה מלאה: מינימום חמישה ימים בשבוע. מינימום 186 שעות בחודש. מקסימום השקעה. פייר? מקסימום סיפוק.

12 שנים ואני בונה על עוד שנים רבות כאלה.

אה-ממה?

מסתבר, שאם חלילה ארצה לקחת חופשה של נניח, ארבע שנים, כדי להשלים דוקטורט, לטייל בחו"ל או "סתם" לגדל ילדים, כל אותן שנים של לימודים, עבודה, פיתוח קריירה, עשיה והשקעה- פורחות באויר.

מדוע?

בחוק הביטוח הלאומי ישנו סעיף המכונה "חוק עקרות הבית" אשר קובע, כי אישה נשואה שלא עבדה בארבע השנים האחרונות, בבואה לממש את זכויותיה – תיחשב לעקרת בית.

המשמעות היא שאם אישה תובעת קצבת נכות או פיצוי כתוצאה ממחלה או פציעה, תביעתה תיבדק כאילו היא עקרת בית, כלומר: האם היא יכולה לסדר את הבית, לשים כביסה במכונה ולקלף מלפפונים (לעומתה, גבר גם אם לא עבד יום אחד בחייו, תמיד יבדק על פי יכולתו להשתלב בשוק העבודה ולא על פי יכולתו לתפקד במשק הבית, גם אם פסגת הישגיו המקצועית היא , למשל, להפריד בין קליפות הגרעינים השחורים ללבנים תוך כדי פיצוח).

מדהים, לא?

למרות ששנים שילמתי דמי ביטוח לאומי, עבדתי בפול טיים (וקצת יותר ואז עוד קצת)- עדיין, בעיני ביטוח לאומי אני נמדדת ביחס ליכלתי לבצע מטלות בית (להלן: לקלף מלפפונים).

מה שמכעיס זו לא האפליה בין גברים לנשים (כלומר- זה מאוד מכעיס, אבל לא הכי מכעיס). מה שמרגיז אותי זו הזילות בקריירה שלי, בכישורים שלי ובעשייה שלי.

שיהיה ברור-

אין פה שמץ של זלזול בעקרות בית ובפועלן.

אני יודעת היטב שיש נשים רבות וטובות שהן עקרות בית מבחירה (כמו גם כאלה שלא) וברור לי שלגדל ילדים ולתחזק בית זה לא דבר של מה שכך (אחרת אני עצמי לא הייתי מעסיקה מנקה במשך שנים ומשפחות לא היו מעסיקות מטפלות וכו') ועדיין-

הפוטנציאל התעסוקתי של אישה הוא  כ- 40 שנות תעסוקה (מגיל 20 לערך עד גיל 62). לא יתכן שבמדינת ישראל של 2011, אישה שהינה פעילה בשוק העבודה ברוב המכריע של  חייה, תבחן על סמך אי תעסוקה במשך בסה"כ 10% מהזמן הזה.

בימים אלה מופץ קמפיין הקורא לשנות את התקנה, שמלווה אותו עצומה (שניתן לחתום עליה ממש פה).

קראו, חיתמו (כן, גם הגברים!) ועזרו לשנות.

אה, "ואיפה האבסורד?" אתם ודאי שואלים את עצמכם…

ובכן, האבסורד הוא שעקרת בית טובה באמת, יודעת שקילוף מלפפונים הוא דבר מיותר, שכן כל הויטמינים נמצאים בקליפה.

אין יור פייס!

צילום: אלדד רפאלי

בגיל 18 יצאתי מהבית לראשונה.

גרתי קצת אצל בן זוגי, קצת בצבא, קצת יותר באילת. היה כיף.

בגיל 21 יצאתי מהבית פעם נוספת, הפעם "על אמת", עם שכר דירה והכל. מאז- אני מסתובבת לי בין דירות שכורות.

בדרך עברתי שני תארים, כמה וכמה מקומות עבודה- רובם בפריפריה הרחוקה הידועה בשם הגנרי "חיפה והקריות" (באמת. בתקופת מלחמת לבנון השניה אנשים שמכירים אותי מאיזור המרכז התקשרו בחרדה כששמעו שנופלים טילים בקריית שמונה. ובכן: לא. קריית חיים אכן ספגה נפילות רבות, אבל היא לא ממש בסביבה) וקצת יותר דירות שכורות.

לפני כמעט ארבע שנים הכרתי את הזוגי ולפני שלוש שנים עברתי לעיר הגדולה (על אף מחאותי החוזרות ונישנות ). מאז ועד היום התחתנו, החלפנו מקומות עבודה, הרחבנו את מעגל החברים שלנו ובנינו לעצמנו חלקת אלוהים קטנה משלנו ואיכשהו, הצלחנו לא לפשוט את הרגל.

היום אני בת 33. קורה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הפז"ם.

היום, אני נורא רוצה לקנות לי דירה.

לא דירה גדולה, כי אני לא מאמינה בחלל מבוזבז.

לא דירת פאר, כי אני לא מאמינה בבניה חדשה בצורת קוביות.

לא דירה בתל אביב, כי אני לא מאמינה שכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי.

לא דירה כדי ש"יהיה לי נכס" או "להשקעה". פשוט דירה לחיות בה. כדי שלראשונה מזה 15 שנים, אני אוכל לגור בדירה ולצבוע אותה מבלי לסייד בחזרה בעוד שנה. או להכניס מוצר כלשהו הביתה שיתאים לצרכי ולא למגבלות הדירה. או סתם, כדי שפעם אחת מזה 15 שנה אני אדע, שבתום השנה הזו לא ממתין לי משא ומתן מפרך.

נשמע הגיוני, לא?

בתחילת החיפוש, הצבנו לנו, הזוגי ואנוכי, רשימת קריטריונים די ארוכה כדי לבצע חיפוש ממוקד ומדויק (ממנתח מערכות ומנהלת פרויקטים אפשר לצפות לאפיון מפורט ותכנית עבודה מתוקתקת, לא?).

אני חושבת שלקח בערך 15 דקות לפני שהאמת טפחה בחינניות של מתאגרף על פני והסבירה לי, שאם אני ממש רוצה דירה,  גבולות הגזרה שלי הם חדרה צפונה (וגם אז- בתנאים מגבילים) ואשדוד (בחלקה הרחוק מהים) דרומה.

אז התפשרנו.

מה עושים?

מחפשים דירה בחיפה.

איפה עובדים? בתל אביב ונתניה כמובן, כמו היום בדיוק.

כן, אנחנו יודעים שמדובר על שעה וחצי לכל כיוון.

לא, אנחנו אוהבים את העבודות שלנו ולא רוצים להחליף ובכלל, השכר הממוצע בחיפה והקריות בתחומים שלנו נמוך בכ 30% מבאיזור המרכז.

מה יהיה כשיהיו ילדים? אלוהים גדולה. נסתדר. גם ההורים שלנו הלכו ברגל לעבודה.

פייר? פייר.

ובכן- לא.

כי בחיפה, מחירי הדירות מאמירים שחקים. 30% בשלושת השנים האחרונות. מדהים.

כיף לראות את העיר האהובה עלי בעולם משגשגת ופורחת. קצת פחות כיף כשאין לי מאיפה לשלם כדי לחיות בה.

אז מה עושים?

מתפשרים עוד קצת (אז לא נגור בכרמל. אולי הדר עליון? יש בריזה מצוינת. ולא נחזיק רכב. חיפה נתניה זה בסה"כ שתי רכבות. ולא חייבים 4 חדרים. הדירות הישנות בחיפה גדולות, אז גם 3 זה בסדר).

אבל בימים האחרונים, נפל לי האסימון. נחתה עלי ההארה.

למעשה – כמה הארות:

אחת- אני לא לבד. כמוני יש אלפים, שרוצים מקום לקרוא לו בית.

שתיים- זה לא רק הבית. אלה החיים: הדלק מתייקר, מצרכי המזון מתייקרים, הביגוד מתייקר, התרבות מתייקרת, שכר הלימוד מתייקר…רק המשכורת שלי נשארת כמעט זהה.

שלוש- אני לא צריכה להתבייש.

אני לא צריכה להתבייש במה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה- זה באמת לא הרבה.

אני רוצה דירה.

לא דירה גדולה.

לא דירת פאר.

לא דירה בתל אביב.

אני כן רוצה שתהיה דירה במצב טוב, כי אני לא רוצה להוציא עוד רבע מליון ש"ח שאין לי על שיפוצים.

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שלא יאלץ אותי לקנות רכב נוסף כדי לנהל חיים שוטפים, כי אנחנו משלמים מספיק על רכב הליסינג הקיים והדלק, כידוע, שווה את מחירו ביהלומים.

אני כן רוצה להיות מסוגלת לגדל בה את הילדים הפוטנציאליים שלי מבלי לצופף 5 נפשות ב 45 מ"ר.

אני כן רוצה שהיא תהיה במיקום שבו אותם הילדים פוטנציאלים יגדלו בסביבה בטוחה ואיכותית ויקבלו חינוך טוב (או לפחות- סביר פלוס).

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שיאפשר לי, אחרי 10-13 שעות העבודה שלי מדי יום, להגיע הביתה בזמן סביר (נגיד, עד שעה?) כדי להיות (קצת!) עם המשפחה שלי- הקיימת והפוטציאלית. (ולא, אני לא רוצה להחליף עבודה. המשרה שלי מדהימה, מעשירה ומעניינת ואני מברכת כל בוקר בכניסה למשרד. אז למה לי?)

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו גופי התמיכה שלי (להלן אמא) יוכלו להגיע -גם בתחבורה ציבורית, כי לא לכולם יש רכב- כדי לעזור לי עם אותם פוטנציאלים (גם לשעת חירום ואולי אפילו לחסוך לי מאות ואלפי שקלים על בייביסיטר ומטפלות). דמיט, אני רוצה שהיא תהיה במקום שתהיה בו תחבורה ציבורית סבירה (לא רוצה עוד רכב, זוכרים?)

ובעצם, אני גם כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו אני אוכל לחיות קצת. לא הרבה. קצת בית קפה, אולי הצגה מדי פעם.

והכי אני רוצה, זה להיות מסוגלת להשיג את כל זה מבלי שמישהו יצפה ישהיה לי הון התחלתי של 400K ש"ח ומבלי להשתעבד למשכנתה של 8000 ש"ח בחודש (כי ביטוח EMI למשכנתה, שאותו נאלץ לקחת מי שאין לו את ההון ההתחלתי, מעלה ב 30% לפחות את גובה ההחזר לבנק).

מה אני לא רוצה?

אני לא רוצה להתנצל על הרצונות שלי.

אני לא מתביישת להגיד "אני רוצה".

אני רוצה כי מגיע לי.

אני רוצה כי אני אזרח יצרני, פרודקטיבי, ששלשל תועפות של כספים למדינה ולשלל מוסדות חינוך ואני מרשה לעצמי לצפות שאותם נבחרי ציבור ימצאו את הדרך לאפשר לי לקבל את מה שאני רוצה.

כי מה שאני רוצה, זה מה שכולם רוצים.

כי מה שאני רוצה זה לא "פינוק" וזו לא "הסחפות".

מה שאני רוצה זה מקום לקרוא לו "בית".

והבית שלי- באמת לא בשמים.

בתור בת לצנחן נכה צה"ל מששת הימים, ידעתי לדקלם את כל המור"קים של 101 ואריק שרון. כי אני גאה במדינה שלי.

בתור מי שתקופת השירות שלה עברה טרם הנסיגה מלבנון ואין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל החברים ששוכנים לבטח בבתי הקברות, למדתי מה חשיבות המשפט "שלום וביטחון" ובמקום לחפש איך לקצר שירות, התנדבתי למילואים. כי חשוב לי לתרום למדינה שלי.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים מצאתי עצמי נושאת דיונים חוצבי להבות באזני כל חברי בתפוצות שמוכנים לשמוע, על כמה שארצנו קטנטונת היא, אך נפלאה וכמה התקשורת הבינלאומית עויינת ובאמת, כל חטאנו הוא הסברה לקויה. בחיי. פשוט חשוב לי שידעו שאני די גאה במדינה שלי.

במשך שנים רבות האמנתי במדינה שלי. בצבא שלי. במשטרה שלי. בבתי המשפט שלי.

באמת האמנתי שאני חיה במדינת חוק, ומי שמאיים על החוק, על קיומה של המדינה, על קיומי- נענש.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו התפכחתי. שבו הבנתי שהמדינה שלי לא תמיד תעמוד מאחורי.

שלפעמים יש סיטואציה שבה אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת כלום בתמורה, שזה החוק שלא תמיד הוגן, שאנחנו לא מגינים על החלשים ובעצם מחזקים את החזקים.

תכל'ס?

למדתי לחיות עם זה. עם האכזבה.

אז אני משתעשעת מדי פעם במחשבות על רילוקיישן, או מחליטה לצאת להפגנה זו או אחרת או לחתום על עצומה רלוונטית יותר או פחות, כדי להרגיש שאני משנה משהו.

ומה לעשות- מפגרת אבל אופטימית, אני ממשיכה לקוות שבסוף יהיה בסדר.

***

ואז אני מדליקה בבוקר את המסך ורואה את זה.

ובא לי להקיא.

ואז בא לי לבכות.

ואז בא לי לתפוס את הטיסה הראשונה לכל מקום שהוא לא פה.

הזילות הזו בחיי אדם נשגבת מבינתי.

הקלות שבה אדם יכול לפגוע בילד, להשאיר אותו להתבוסס בדמו ולהמלט מהמקום, מבלי להסגיר עצמו- חלילה, פשוט לא תתואר.

3 שנות מאסר ועוד שנה על תנאי ופיצויים של 30,000 ש"ח )ואני בכלל לא מדברת על הסכום המגוחך. ההוצאות של טיפול בילד בקומה ובתקווה שיתעורר- בתהליך השיקום לא מדגדגות לסכום הזה את האפס…(. זה המחיר.

וכל זה- בהסדר טיעון.

איזה הסדר? אני אודה ובתמורה לכך, אתם תודו לי בעונש מופחת.

***

אז מה עוד שווה לשלוש שנות מאסר?

מסתבר שפגיעה והפקרה של ילד בן 12 שווה לגניבת 400 אלף שקלים, לגניבת רכב )אם אתה פלסטיני. לא יודעת מה הדין לגבי ישראלים(, להריגה בשוגג, לתקיפה מינית של ילדות בנות 14 ולזריקת נעל על שופטת )כמובן שהעונש חמור, למען יראו ויראו, כי הרי זריקת נעליים ברחובות היא אחת מהתופעות הקטלניות ביותר שידעה ארצנו(.

פרופורציות, מישהו?

***

זו המדינה שעליה אני אמורה לסמוך שתגן עלי.

זו המדינה שממנה אני מצפה שתחזיר את הנעדרים הביתה.

זו המדינה שממנה אני מצפה לחוקק חוקים ולהעניש בחומרה את מי שעובר עליהם.

ציפיות, מסתבר, יש כנראה רק בכריות.

שוטטתי לי באתר האינטרנט של בנק דיסקונט השבוע וגיליתי להפתעתי שורה שמכריזה שנגבו ממני "24 ש"ח- עמלת אשראי".

התקשרתי לבנק, ביקשתי תשובות.

מיותר לציין שהגיברת החביבה לא ממש ידעה לענות לי. "אני אחזור אלייך". שויין.

אתמול מצלצל הטלפון ועל הקו- הגברת מהבנק.

.

גיברת: טוב, אני מתקשרת לעדכן אותך שה-24 שקלים הם עמלת אשראי.

אנוכי: את זה אני יודעת, זה בדיוק מה שרשום באתר. אני שאלתי מה זה עמלת אשראי??.

גיברת: יש לך מסגרת אשראי שלא נוצלה, אז חוייבת בעמלת אשראי.

אני: אבל יש פעולות בחשבון ולפעמים אפילו הייתי בחריגה קטנה, אז למה חוייבתי בעמלת אשראי?

גיברת: אה, זה…זה כי לא ניצלת את כל מסגרת האשראי שלך (פאוזה: יש לי מסגרת אשראי שעומדת על בערך 20,000 שקלים בודדים.)

אני: אה, זאת אומרת שבגלל שלא הייתי במינוס של למעלה מ 20,000 ש"ח אתם מענישים אותי וגובים עמלה.

גיברת:  כשיש לך אשראי ואת לא מנצלת אותו, נגבת ממך עמלה על זה שהבנק הקצה לך מסגרת אשראי.

אני: אבל אין לי אופציה אחרת- אתם מכריחים אותי להחזיק מסגרת אשראי.

גיברת: מה פתאום?? אנחנו לא מכריחים אותך שום דבר!!!

אני: לפני שלוש שנים התקשרתם אלי בבהלה, והודעתם לי שאני חייבת להתייצב בסניף בדחיפות עד ה 01.01 כדי לחתום על מסגרת אשראי בגלל הוראות חדשות של בנק ישראל אחרת יהיו מגבלות על החשבון ואני לא אוכל להוציא פנקסי צ'קים וכו'. כלומר, איימתם עלי בסנקציות אם אני לא אחתם על מסגרת אשראי זאת אומרת- הכרחתם אותי לחתום על מסגרת אשראי שאתם קבעתם.

גיברת: אנחנו לא מכריחים כלום…ואם היית בחריגה בחשבון והיו גובים ממך עמלה על החריגה, זה היה מתקזז מעמלת האשראי…את מבינה? את משלמת את הסכום היותר גבוה, לא פעמיים!

אני: הבנתי. זאת אומרת שבגלל שאני לא בחריגה בכלל ובטוח לא בחריגה של מעבר למסגרת האשראי <שזה, אגב, מצב שאסור לכם לתת לי להגיע אליו אחרת לשם מה יש "מסגרת"?> הבנק נורא רוצה לגבות ממני מ-ש-ה-ו, אז אתם גובים ממני עמלה..

גיברת: אה…..

.

בשורה התחתונה- ביטלתי את מסגרת האשראי. מעניין כמה זמן ייקח עד שיתקשרו אלי בבהלה כי אני  חייבת לחתום על מסגרת אשראי בגלל הוראות בנק ישראל.