לפני מס' שבועות, הזמינה אותי נטלי לבית ענבל קליין לסיור בלוגרים ביפו, שילווה בארוחה במסעדת חג' כחיל (כאורחי המסעדה).

לא צריך היה להתאמץ הרבה כדי לשכנע אותי: ליפו אני מוכנה להגיע אניטיים.

באיחור אלגנטי הצטרפתי לסיור, שהודרך על ידי מיכל ששון הנהדרת, שהובילה אותנו בסמטאות יפו ובעיר העתיקה, מלווה את הסיור בקטעים מוזיקליים ותמונות (אפשר להכנס לאתר המקסים שלה ממש כאן).

ממש בשקיעה- לאחר הסיור המושקע, התנקזנו כולנו אל המסעדה, שם פכשנו את נעים חג' כחיל, שסיפר לנו קצת על ההסטוריה של המשפחה והמסעדה-

משפחת חג' כחיל חיה ביפו כבר למעלה מ-120 שנה. בימי השלטון הטורקי, בסוף המאה ה-19, התפרנסו בני המשפחה מנהיגה ב"דליג'אנסים" – אותן כרכרות שהסיעו את התושבים המכובדים של יפו ברחבי ארץ ישראל (והיו גם על תקן שומרי ראש, יותר מנהגים).

נעים פתח את מסעדתו החדשה, מול כיכר השעון ביפו, באותו מקום ששימש כ"תחנה המרכזית" לכרכרות במשך שנים רבות. כאות הוקרה להיסטוריה המשפחתית ולהיסטוריה של יפו  הנציח חג' כחיל את הדליג'אנס בסמל המסעדה החדשה.

השף עומאר (שהוא מעצב תקשורת חזותית בהכשרתו) עבד והתלמד במטבחים של מסעדות הגליל המפורסמות (כגון אל באבור), שהה תקופה בגרמניה שם כמה מסעדות משפחתיות, ואז "נשלף" על ידי נעים חג' כחיל בתום סשן בסגנון "שף נולד".

לפתיחה הוגשו לנו מספר (עצום) של סלטים (25 ש"ח לערכה של 14 סלטים):  גבינת לבנה עם חרדל בר (טעים) , גבינת לבנה מ-ע-ו-ל-ה עם שום, פלפל חריף ואגוזי מלך (28 ש"ח), חציל כבוש, חציל קלוי, סלט סלק ותפוח עץ, גזר מבושל עם לימון, גרגירי כוסברה ושמיר, חומוס עם טחינה ירוקה וגרגירי חומוס, סלט תורכי, סלט אבוקדו ועירית (שהיה מעולה לטעמי), כרובית מטוגנת עם טחינה (כנ"ל), סלט עוף עם זיתים, עגבניות מיובשות, בצל סגול וקצח וסלט קולורבי עם גזר ושמיר (טעים להפליא). למעט כמה סלטים שמשכו את תשומת ליבי, לא יצאתי מגדרי משאר הסלטים. כלומר, הם היו טריים וטעימים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. אלה שהתבלטו- היו כוכבים!

כל זה לווה בפיתות עם זעתר מהטאבון. בנוסף- סלט עלי בייבי עם גבינת עזים מצופה בפירורי לחם מטוגנת, פרוסות סברס אדום עם כדורי לבנה כבושה, שקדים ונענע(28 ש"ח), פרוסות סלק עם גבינת עזים, משמש ממולא גבינת עזים ואגוז מלך. שלושת המנות הללו הן מנות פתיחה שמוגשות בנפרד מפלטת הסלטים ולמעט הסלק שלא טעמתי (מטעמי אלרגיה) הסלטים האחרים היו מעולים. בשורה התחתונה, יכלתי לאכול ארוחה שלמה שמורכבת אך ורק מהמנות הראשונות הללו.

לאחר כמה דקות הפוגה, החלו לזרום המנות העיקריות:

קבב חלאבי (קבב כבש, עם רוטב עגבניות, עטוף בשכבת בצק ואפוי בטאבון – 60 ש"ח)- מנה שלטעמי היתה נחמדה ותו לא. אני הייתי מוכנה להסתפק בשכבת הבצק בלבד:-)

מחמאר של עוף עם בצל וסומאק על פיתה מהטאבון עם שבבי שקדים מולבנים (50 ש"ח)- אחת המנות החביבות עלי בכל מסעדה ערבית. טעים!

צוואר טלה ממולא באורז מתובל בקינמון ובשר אנטריקוט טחון (170 ₪ – מנה ל2-3 אנשים) – הבשר היה מעט שומני מדי (אפילו יחסית לטלה), אבל האורז היה מתובל היטב ובסה"כ- מנה טובה.

ליד העיקריות הוגשו התוספות: מג'דרה (מבורגול ועדשים) ופריקה (חיטה ירוקה מעושנת)- שתיהן היו די סתמיות. לא הייתי מבזבזת מקום בקיבה עליהן.

לסיום, הגיעו הקינוחים- כנאפה תוצרת בית (שהיתה טעימה, אם כי הספיקה להתקרר מדי) ועטייאף (הכיסונים הממולאים באגוזים או גבינה ומטוגנים ומוצפים בדבש, כי פשוט, אין מספיק קלוריות) שהיו מוצלחים מאוד.

***

השורה התחתונה: גליל בתל אביב, לטוב ולרע

המבחר גדול וחלקן של המנות מאוד מיוחדות ומעניינות, אך המחיר רחוק מלהיות מסעדה "עממית" (כפי שאנו רגילים לחשוב).

שווה בדיקה.

***

חג' כחיל. רחוב רזיאל 18, כיכר השעון יפו 03-6831239.

פתוח כל יום מ-11 ועד חצות.

יום רביעי.

חול המועד פסח.

מה עושים? התכנון המקורי היה, כמובן, לרבוץ בבית. מקסימום ארוחת בוקר בשכונתי וסיבוב בשוק.

או אז, הגיע שגיא (המאמם!) ובפיו הצעה: "אני צריך לנסוע צפונה לאיזה סידור. אולי תבואו?".

כמובן שמיד קפצנו, הזוגי ואנוכי, על ההצעה ובבוקר רביעי- תשע אפס אפס* התיישבנו ברכב וחדורי מוטיבציה ומצברוח טוב- התחלנו בנסיעה.

תחנה ראשונה- ארוחת בוקר (או: הצבא צועד על קיבתו)

בביתן אהרון פתחו מרכז מסחרי חביב עם כמה חנויות מוצלחות (מי אמר "שופרא" ולא קיבל נעליים??) וגם- קפהנטו.

על מנת שלא להגיע לגליל העליון מסוחררים, עצרנו לארוחת בוקר (המאמם, אגב, הוא מנהל ההדרכה של הרשת. בטענות- אליו!).

ארוחת הבוקר היתה, well, ארוחת בוקר של רשת בתי קפה J: סלט טונה נחמד עם פילטים של לימון, ארוחת בוקר זוגית טריה, קפה (טוב!) ושירות כיפי. אה, כן, ופינוק בדמות עוגת גבינה OTH (שבאופן מפתיע להפליא, היתה טעימה למרות כשל"פותה, מה שמוכיח שעם מספיק חמאה- הכל טעים…).

העלות- משהו כמו 140 ש"ח לפני שירות.

תחנה ראשונה- הפסקת עשר (או: יין ישמח לבב אנוש)

ה"סידור" של המאמם התגלה כשיחה עסקית קצרה עם אחד מבעלי יקב רימון.

יקב רימון נמצא ביישוב כרם בן זמרה אשר בגליל העליון. בעלי היקב החלו לפני כ 16 שנים בתהליך פיתוח של זן רימון ייחודי. משפותח, גילו כי הוא מתאים גם לעשיית יין.

התוצאה- 4 סוגיי יינות, שאת כולם טעמנו:

יין יבש- יין אשר מתיישן כשנה בחביות עץ אלון צרפתי, 14% אלכוהול. היין מעט מתקתק אך יבש מדי לטעמי.

יין קינוח- 15% אלכוהול. נפלא! מתקתק (אבל לא מתוק מדי), עדין ובעל ארומה עשירה. אנחנו קנינו 5 בקבוקים. שיהיה … לדעתי, יהיה מושלם אחרי ארוחת בשרים, אפילו במקום קינוח (או כליווי לקינוח גבינתי).

86 ש"ח לבקבוק 750 מ"ל או 3 בקבוקים של 350 מ"ל ב 135 ש"ח.

יין בסגנון שמפניה-  סוג של למברוסקו חמצמץ – קליל, נחמד וקופץ על הלשון.

יין בסגנון פורט- היין החביב עלי. 18% (!) אלכוהול. יין עשיר, מתקתק, עם ארומה מעושנת קלות אבל לא כבד ולא מכביד על בלוטות הטעם. גם ממנו נרכשו בקבוקים ואני כבר מחכה לרגע שאדגום אותו בבית .

110 ש"ח לבקבוק.

בנוסף, טעמנו מיץ רימונים- PURE. 100% רימון.

מאוד טעים ומרענן, אבל בדיעבד- מאוד מאוד מתוק.

תחנה שלישית- מתאבנים (או: טעות של טירונים)

המאמם ביקש "ארוחת טעימות", כלומר: לא לשבת ולאכול ארוחה מלאה במסעדה אחת, אלא לדגום מיני מנות במקומות שונים.

מאחר והתכנון המקורי (ברביקיו בחיק הטבע עם החברים מהיקב) כשל, הוחלט לעשות עצירת ביניים ביישוב אמירים ולתכנן את המשך המסלול.

נכנסנו למסעדה נאה וזה בעצם הדבר היחידי שאפשר לספר עליה.

מנות נוראיות, שירות עגום ושירותים נקיים. זהו.

מחקנו אותה מהתודעה ולאחר התייעצות קצרה בפייסבוק, החלטנו לרדת לכיוון נצרת ולטייל בשוק.

תחנה רביעית- פיצוי (או: הכנה לשבועות)

מכיוון שפנינו מועדות לנצרת, פנינו שמאלה בצומת שבע (חנניה) והחלטנו לעצור בעין כמונים.

עין כמונים הוא חווה בבעלות פרטית שמייצרת גבינות עיזים ושמן זית. העיזים גדלות במקום (ואפילו אפשר להגיד שלום לשמוליק התיש ).

התיישבנו וכבר התחלנו לחייך.

הסוד הוא בפשטות: שולחנות ערוכים, טבע מסביב. מה צריך יותר??

בחור חביב הציע לנו את האופציות (ארוחת אכול כפי יכולתך או פלטות שונות). הלכנו על פלטת הגבינות (55 ש"ח) וסלט ירקות עם גבינת עיזים (אני רוצה לומר 30 ש"ח, אבל אל תתפסו אותי במילה). מים צוננים נמזגו בשמחה.

מכיוון שהרעב החל לתת את אותותיו, לא רשמתי את סוגי הגבינות אשר הוגשו וחבל (מלקה את עצמי).

למיטב זכרוני, בגזרת הקשות היו טל הגליל, תום (שהיא גבינת המשק החביבה עלי), ועוד שני סוגים של גבינות שאינני זוכרת מהן…

ברכות: קממבר, גבינות עיזים לבנות מתובלות בפפריקה, שומשום וזעתר, גבינת עיזים מגולגלת בפחם, וגבינה צפתית מעולה.

הפלטה מגיעה עם לחמניות חמות (כמספר הסועדים), כדורי חמאה צהובה משובחת, לבנה עיזים מדהימה וקונפיטורת תאנים. שלמות.

היה נעים וטעים.

מפאת השעה הוחלט לוותר על נצרת ולהתחיל להדרים דרך כרמיאל.

תחנה חמישית- קינוח ראשון (או: שוקולד לוריד)

בשלוש השנים בהן עבדתי בכרמיאל, ארט דה קוקו (חוצות כרמיאל, הכניסה הצפונית) היתה נווה מדבר מנחם ושוקולדי.

בזכרוני (העגום) עדיין קיימות תמונות עמומות של ארוחות בוקר טובות (שהביקורות עליהן כיום מזגזגות) והרבה הרבה שוקולד.

גם הפעם- לא התאכזבנו: שוקולד לוריד ומיד!

נפגשנו עם אחיו של הזוגי ורעיתו והוחלט על "קפה ועוגה".

איזו עוגה? שוקולד כמובן!

אני בחרתי בשוקולד וגבינה, שהיתה עשירה ומתוקה. לשמחתי, הגבינה העשירה שברה את המתוק הטוטאלי של השוקולד ועדיין- לא סיימתי אותה

הזוגי בחר בשוקולד ודובדבני אמרנה, שהזכירה לי קצת את עוגת היער הירוק (האהובה עלי מאוד!)

עוד היו בשולחן- שוקולד ופקאן ופצצת שוקולד מריר מעולה לטעמי.

כל אחת מהעוגות עלתה כ 32-36 ש"ח.

השירות היה חביב מאוד ומהיר והקפה היה טוב.

אנחנו לא באמת צריכים הרבה יותר מזה, לא?

תחנה שישית- ארוחת ערב (או: חיפה, אהובתי)

אני אוהבת את חיפה בכל ליבי.

לא משנה באיזו עיר אהיה בעולם, חיפה תמיד תהיה הבית.

לכן, אני תמיד שמחה בכל פעם שמקום חדש נפתח בעיר. סימן שהיא מתקדמת, לא?

טלפון מהיר לשתי חברות מופלאות הוביל אותנו ל"וידה לוקה", טאפאס בר ברח' חורב 10.

המקום, מסתבר, הוא עוד הצלחה מבית היוצר של עודד שטראוס (לשעבר הבארברוסה, הבלונדי ועוד**)

מיד כשנכנסים למקום, הלוק, האוירה, העיצוב- כולם זועקים "אנחנו רוצים להיות תל אביב". ו-וואלה, למה לא?

הזמנו שרשרת של מנות (את חלקן לא צילמתי, או שצילמתי והתאורה היתה לחלוטין נגדי):

קרוסטיני סביח הבית- 2 יח' (15 ש"ח)-מנה חביבה- שני צנימים שעליהם חציל קלוי, עקבניה וחתיכת ביצה קשה. מנה נחמדה, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה.

קונפי שום ושמ"ז (15 ש"ח) – טוב, אנחנו מדברים פה על שום. אין שום דרך שזה לא יגמר בטוב ההגשה חביבה: שום בצנצנת (טרנד ישן), שמן זית, מוגש עם לחמניה הום מייד. חמוד.

תפו"א מטוגן עם רוטב אלי אוליו ושום (15 ש"ח)-סוג של צ'יפס. זהו.

סלט עגבניות בלאדי וגבינת פטה (18 ש"ח)- לא טעמתי, אבל נראה מעולה

סלט דלעת טרי, אגוזים וצימוקים מתוק חריף (18 ש"ח)- המאמם (הצמחוני) אכל ודיווח שהמנה נחמדה, אבל לא מלהיבה.

חציל בלאדי קלוי בגלימת טחינה שער הפרחים (18 ש"ח)- מנה סטנדרטית של חציל בטחינה. טובה, כן? אבל סטנדרטית.

לביבות בטטה ברוטב שמנת ובצל ירוק (18 ש"ח)- טעים. אני נהניתי.

פטריות ממולאות במבחר גבינות (24 ש"ח)-well, שוב, מנה בנאלית משהו. לא רעה. באמת שלא. אבל…לא משהו שלא ראינו קודם.

אספרגוס על הגריל ברוטב תפוז ובלסמי (30 ש"ח( - אני מתה על אספרגוס. בחיי. והאספרגוסים נראו כ"כ מבטיחים! שמנמנים וירוקים! אבל אספרגוס (בדיוק כמו בצק פיצה) נבחן ברמת הקשיות שלו: כשמרימים אותו, האם הוא נופל מטה? ובכן- במקרה הזה המבחן נכשל כשלון חרוץ. חבל.

תיבול מעניין, חומרי גלם טובים, בישול יתר.

מיני המבורגר (18 ש"ח)- המבורגר כיפי, בגודל של שלושה ביסים. טעים, עסיסי וההגשה שלו כ"כ מתוקה!

נקניקיות צ'וריסוס עגל על הגריל ברוטב צ'ימיצ'ורי (28 ש"ח)- שתי נקניקיות עסיסיות וטובות. אחת מהמנות המוצלחות של הערב.

קבב טלה על חציל חם בגלימת טחינה (28 ש"ח)- ההריונית שהזמינה את המנה טענה שהיתה מעולה (לא טעמתי. למדתי מזמן שלא לדחוף את המזלג שלי לצלחות של הריוניות, בטח לא כשהן באמצע שבוע 37…)

שרימפס בחמאה, שום ויין לבן (34 ש"ח) (18 ש"ח)- ובכן, רבותי- אכזבה. התיבול מוצלח, אבל גם כאן- השרימפס עשויים מדי: רכים וסמרטוטיים. חבל. מנה עם המון פוטנציאל.

קרם תירס (מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)- סוג של פולנטה שמקורה באבקה, כנראה. לא עשויה מספיק. אכזבה.

כרוב ממולא בבשר(מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)-פה דווקא היתה הפתעה נעימה: במין סיר חרס קטן, שכבו להם שלושה עלי כרוב שמנמנים, ממולאים בקציצות בשר מתובלות. מנה מעולה!

בגזרת הקינוחים:

פודינג לחם ברוטב קרמל טופי ובנוסף- פונדו שוקולד (שחוסל בחציו עוד לפני שהצלחתי להגיע על המצלמה…).

עם הפונדו הוגשו מגוון פירות, עוגיות, מרשמלו (מעולה!) וואפלים קטנים.

מעולה!

(אם השוקולד היה 100% מריר ולא מעורב- עדיף, אבל ניחא).

בשורה התחתונה:

כל המנות עלו כ 450 ש"ח- מהיר הוגן וסביר להפליא.

שירות טוב ואוירה כיפית.

עם קצת "פיין טיונינג" בקצוות (שרימפס, אספרגוס), המקום הזה יהפוך לפייבוריט החדש שלי באיזור חיוג 04.

תחנה שביעית- סגירת מעגל (או: סוף דבר).

עצירת אספרסו עבור המאמם (הנהג) בקפהנטו ביתן אהרון סגרה לנו את היום המושלם הזה.

***

הלאה בתכנון: הסיור הקולינרי בנצרת שלא בא לידי מימוש.

מי מצטרף?:-)

___________________________________________________________________________________________

אני אוהבת מקומות קטנים ואינטימיים. כאלה שנכנסים אליהם ומרגישים כאילו נחתתם במטבח של חברים: אוירה לא פורמלית, נינוחה וחברית.

LA MAISON הוא בדיוק מקום שכזה:

ברח' טשרנוחובסקי בואכה אלנבי מתחבא מקום קטנטן וקסום: ארבעה שולחנות עץ על המדרכה עם VIEW למחזשה הטוב בעיר: רחובות תל אביב, מפיות משובצות, תפריט מצומצם ולא מתיימר ואוכל טעים טעים!

בשבוע שעבר, נתכנסנו היא, היא, הוא ועוד כמה חברות לארוחת ערב, כדי לטעום את תפריט הערב החדש שנחנך בתחילת השבוע.

בגדול מאוד: מבחר של פלטות נקניקים, נקניקיות, כמה ספיישלים ומעט מנות בשריות נוספות. לא בדקתי את תפריט המשקאות והאלכוהול, אבל עם ארוחה כזו, כל מה שצריך זו בירה קרה וכאלה- יש בשפע

פצחנו בכמה מנות ראשונות למרכז השולחן:

ראשונה, הגיעה סלסלת לחמים (12 ש"ח)- בגט פרוס ולחם כפרי מ-ע-ו-ל-י-ם עם חמאה רכה וטובה. הלחמים היו כל כך מוצלחים, שבמהלך הערב זרמו עוד 4 סלסלות כאלה…

"סוג של סלט" (38 ש"ח. הוזמנו 2 מנות)- ירקות שורש עם פרושוטו חזיר.המנה נקראה מיוחדת ומפתיעה, אבל היתה די …."מה" (ME). מקלות סלרי, פטרוזיליה, צנונית ופרוסות פרשוטו. מנה עם המון פוטנציאל, אבל ביצוע סתמי.

מיקס נקניקים: פרושוטו אווז (34 ש"ח), אווז מעושן (28 ש"ח) וקופה (30 ש"ח) – כל הנקניקים היו טעימים במיוחד- פרוסות דקות-דקות ומלאות בטעמים.

קלמרי מטוגנים בשמן זית על מצע עגבניות (36 ש"ח), מנת ספיישל.

ראשית- יפה מצד מסעדה להגיש מנה על בסיס עגבניות, בהתחשב במחירן המגוחך.

שנית- מצע העגבניות היה טעים מאוד- מעט חריף ומעניין. עם זאת, הקלמרי היו עשויים טיפה יותר מדי וסתמיים למדי וחבל.

סרדינים כבושים על בגט חם בתוספת סלט תרד חם (39 ש"ח) – אני לא אוכלת סרדינים (למרות שהייתי גיבורה וטעמתי ביס), אבל ביקשתי את סלט התרד החם בנפרד והוא היה מ-ע-ו-ל-ה! לימוני עם מעט שום, בדיוק כמו שאני אוהבת.

צלחת חמוצים (12 ש"ח)- לא טעמתי כ"כ…

מכיון שהחלטנו להזמין את המנות הראשונות בלבד, ורק לאחר מכן לבדוק מה מצב הקיבולת שלנו, לא מיהרנו להזמין מנות עיקריות, אלא המשכנו לקשקש לנו בניחותא.

כשרצינו להזמין מנות עיקריות, כולנו החלטנו פה אחד שיש מנה שחייבים לטעום:
סטייק צוואר לבן עם בייקון ופירה / ירקות צלויים (64 ש"ח). שתיים מהמנות הוזמנו עם עם ירקות ואחת עם פירה.

בצד השני של השולחן נרשמה התלהבות רבתי.

אנחנו (היא, הוא ואנוכי) שחלקנו את המנה הזו (ואת מנת הנקניקיות שבהמשך), לא נפלנו. מנה חביבה מאוד, אבל ציפיתי ליותר. מה שכן, הירקות הצלויים היו מעולים: פריכים, קריספיים ומתובלים במידה.

גם הפירה היה מצויין: חמאתי, קרמי (אבל לא נוזלי) ונימוח (כמובן שמיד הוזמנה ממנו צלחת נוספת).

הצד השני של השולחן הזמינו גם נקניקיית חזיר שמנמנה (57 ש"ח) – הוגשה עם פירה וכרוב כבוש. לא טעמתי, אבל הבנות עשו פרצופים מרוצים.

נקניקיית בקר (57 ש"ח)-  מדובר באותן הנקניקיות שהזכרתי מוקדם יותר, שחלקתי עם שני החברים. עשויות ב-ד-י-ו-ק כמו שצריך. מתפצפצות על הלשון ובעלות טעם גן עדן. בשילוב עם הפירה- מושלם!

בנוסף, הוזמנה למרכז השולחן מנת סינטה צרובה, פרוסה דק עם ירקות (64 ש"ח) – מנה מהספיישלים שלא כתובים בתפריט. מידת עשיה  MR שבהחלט היטיבה עם המנה. מנה חביבה מאוד- לא מלהיבה כמו שיכלה להיות, אבל מוצלחת.

לאחר שסיימנו את הארוחה, פתחנו כפתורים ומלמלנו "לא, אי אפשר להכניס פירור לפה" גילינו שאנחנו רכיכות חסרות עמוד שידרה ובלי טיפת אופי, והזמנו קינוחים:
צלחת גבינות (39 ש"ח) – 4 אצבעות גבינה: פלאג'יו, סטילטון, בושה ואיוורקי שהוגשו יחד עם מלון ותאנים. מנה לא גדולה, אבל הנתחים היו יפים. טעמתי ביסון מכל גבינה והן היו טובות מאוד.

צלחת פטיפורים (25 ש"ח) – תאנים, קראנץ בוטנים, פיננסייר, מין פאי לימוני ואצבעות שוקולד (אושר החביבה הזכירה לי שהמלצרית ציינה שהגדילו לנו קצת את המנה ועל כן, אני לא יודעת מה היה גודלה המקורי. פרט חשוב שזרח מפרחוני..) . מנה חביבה, שבדיעבד, יכלתי לוותר עליה בקלות.

יחד עם בקבוק פלגרינו גדול ושליש גולדסטאר, החשבון עמד על 758 ש"ח. סכום סביר לארוחה לשבעה אכלנים לא קטנים שיצאו שבעים להפליא.

בנוסף, אפשר לקנות מהנקניקים והנקניקיות ולקחת הביתה. שווה!

ממליצה בחום, אני עוד אחזור לשם.

***

La Maison , טשרניחובסקי 1,תל אביב, 6206022

יש לי הרבה דברים לומר על "מוזס".

אם לומר את האמת, רובם לא נעימים לאוזן:

ההמבורגרים שלהם בינוניים למדי, השירות במסעדות שלהם לא אחיד ברמתו, הבעלים לא מצטיירים בתור הסכין הכי חדה במגירה ומוטב היה לו היה משאיר את ניהול מערכת היחסים עם הציבור והתקשורת לחברת יח"צ מצטיינת.

נראה לי שמוזס אכן היתה בין המסעדות הבולטות שהחדירו לתודעת הציבור הישראלי שו"מסעדת המבורגרים" היא לא רק בורגראנץ' ומקדונלד'ס ושהמבורגר הוא לא רק פאסט פוד או ג'אנק פוד, אלא גם מזון "גורמה", כזה שמגישים במסעדות (ייעודיות ובכלל) בתור מנה שעומדת בכבוד בזכות עצמה ולא רק בתור ארוחת ילדים.

איפה הקאץ'?

ההמבורגר ,מבחינתי לפחות, מלכתחילה לא היה מדהים במיוחד. "ראש לשועלים" אם תרצו. אבל כשיש פחות מתחרים, קל מאוד להתבלט ולחלוש על נתח שוק גדול יותר.

לכן בשנים האחרונות, כשהמבורגריות והמבורגרים איכותיים הם לא מוצר נדיר ואלטרנטיבות יש בשפע, החיך (שלי לפחות) הפך למפונק יותר ומוזס ירדה מהפרק.

***

רצה הגורל (והעובדה שנמאס לי מסלט העוף של ארומה) והתחשק לי המבורגר לארוחת צהריים.

מאחר ואני עובדת בעיר האורות-פתח תקווה, החברים בתן ביס לא משאירים הרבה מרווח תמרון והפור נפל על מוזס.

ביום חמישי בשעה 13:30 בוצעה ההזמנה ממוזס רמת החיל: המבורגר בקר, במידת עשיה M, סלט ירוק ומים מינרלים.

השעה 13:34 טלפון: מ"דברת **** ממוזס. יש לנו בעיה קטנה היום ונגמרו לנו המים המינרלים במסעדה. מה תרצי במקום?"

מים.

"אולי דיאט קולה? ספרייט"?

מצטערת, רק מים.

"אולי מים בטעמים?"

מצטערת, שותה רק מים.

"את יודעת מה? אני אמצא פתרון. תקבלי מים".

עד כאן, הכל טוב.

בסביבות השעה  14:30 התחלתי לחוש את בטני רוגשת ואת קיבתי מתעוררת משנת ה"יוגורט-1.5%-של-11-בבוקר" שלה.

בשעה 15:00 כבר התחלתי לזוע על כיסאי בחוסר סבלנות (ומי שמכיר אותי לפחות 10 דקות יודע שכשאני רעבה או עייפה, לא מדברים איתי. פשוט לא. אני בלתי נסבלת, כך שאם פניתם אלי ועניתי בחוסר נחמדות- אני מתנצלת. על מה שצריך לעשות זה לתת לי פחמימה מסוג  כלשהו).

בשעה 15:15 התקשרתי אל המסעדה.

ענתה לי בחורה חביבה שלה הסברתי  (בנימוס! בנימוס! 5 שנים ב"סלקום" עושים לך את זה) שקרוב לשעתיים המתנה, זה פשוט לא הגיוני (במיוחד לאור העובדה שבפעמים הקודמות שהזמני מהסיף בדיזנגוף, המשלוח היה תוך 20 דקות אצלי בבית…)

לאחר סבב התנצלויות הבטיחה " השליח עוד 2 דקות אצלך ואני דואגת שאחראית משמרת תחזור אליך תוך 15 דקות!".

אחרי 5 דקות אכן הגיע השליח.

באמתחתו (המעוצבת היטב, יש לומר- וכבר החמאתי בעבר למוזס על האריזות המעולות) מים מינרלים (!) סלט ירוק (ורענן) והמבורגר פושר להפליא במידה עשיה WD.

עכשיו, אני יכולה לחיות עם "פושר". בשביל זה אלוהים בראה את המיקרו לשעת צרה.

אבל עם WD אני לא יודעת להתמודד.

מבחינתי זהו פשע כנגד האנושות ואני די משוכנעת שלו הפרה היתה יודעת שכך תסיים את הקריירה, היא היתה בועטת את הקצב לכל הרוחות.

חיממתי לי את הקציצה במקרו והתחלתי לנקר בה, מתוך תקווה שאולי, רק אולי, בגוף ההמבורגר יתגלה בשר אדמדם.

יוק.

אחרי 5 ביסים לוותה הכבודה לפח ונשארתי עם הסלט .

לשמחתי, מזכירתנו המאממת מחזיקה קורנפלקס במגירה הסודית ולי היה חטיף חלבון טעים והשעה כבר ממילא היתה קרוב ל 16:00 ואוטוטו הולכים הביתה לאכול, אז לא היה נורא.

אחרי 15 דקות נוספות- טלפון.

חלי (??) ממוזס.

חלי שמעה את הסיפור והשתנקה לה בשקט.

כשחזר לה האוויר סיפרה לי שכן, אכן היתה היום תקלה במסעדה והרבה משלוחים התעכבו או לא יצאו ואז התנצלה בשטף במשך בערך 4 דקות נוספות (בשלב הזה הבנתי שהבחורה במצוקה אמיתית: סביר להניח שכמוני היו עוד רבים והיא בודאי מתנצלת כבר כמה שעות ברצף) והודיעה "אני מזכה אותך בעלות הארוחה".

הודיתי לחלי על הזיכוי (בסופו של דבר, זה נראה לי רק הוגן ובאמת שלא ראיתי צורך להמשיך ולהטיף) ואז הוסיפה "ואני מזינה למערכת שמגיעה לך ארוחה נוספת זהה בחינם".

פה כבר באמת הופתעתי: באמת שאין צורך, תודה.

"לא, לא, היתה פה פאשלה ואני רוצה לפצות אותך".

פייר? שיחקו אותה.

בפעם האחרונה שהתלוננו, אני וחברה, על שירות גרוע התגובה שקבלנו היתה "אתן לא בסדר" (וגם "הפוסט שלכן מתלהם וחצוף" או משהו בסגנון) ואז דובר על מסעדה שנחשבת יוקרתית משהו.

לכן במקרה הזה, באמת שלא ציפיתי ליותר מדי- כל מה שרציתי היה זיכוי והרהרתי לעצמי, שאם יתנו לי איזה קינוח או הנחה לפעם הבאה, זה יהיה סוג של פיצוי הולם.

***

(בשלב הזה סיפרתי את ההשתלשלות לזוגי שעדכן אותי, שחבר שלו עדיין ממתין מ 12 בצהריים למשלוח מאותו הסניף…)

***

הפתעה נוספת צצה לי אתמול ב 13:30 בצהריים.

הטלפון צלצל ועל הקו- בחורה חביבה ממוזס (ששמה זרח מפרחוני. פולי? מלי?) שרצתה לעדכן אותי ש"בנוסף לזיכוי שביצענו ולארוחה שתמתין לך בפעם הבאה, אני מצרפת לך קינוח על חשבוננו, סליחה על הבלגן ותודה על הסבלנות".

הודיתי לה מקרב לב (באמת!) והסתכלתי על הזוגי במבט המום.

בזה- עוד לא נתקלתי.

***

זה, גבירותי ורבותי, ניהול משברים  101.

אני מדירה את רגליים מבתי עסק מצויינים עם שירות גרוע ואין שום סיבה שזה לא יהיה להפך.

ולא- המשמעות היא לא שמעכשיו בלוטות הטעם שלי תקהנה ופתאום ההמבורגרים של מוזס יערבו לחיכי משל היו "סרגוס", אבל כן- כשיתחשק לי המבורגר סביר, אני בהחלט אקח אותם בחשבון.

וכן- כשאתקל במקרים של שירות לקוי, הם בהחלט יהוו רף הולם.

בשורה התחתונה- שאפו

אני אוהבת סושי.

אבל ממש.

לא אהבה כמו "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה", אלא אהבת אמת. כזו שמשתווה רק לאהבתי לנעליים. כזו שגורמת לגוף לפנות בכח מקום לעוד רול.

מצד שני, אני לא מתה על בועז צאירי.

לא משהו אישי- אני בטוחה שהוא אדם מאוד נחמד, כן?

אבל משהו לא נראה לי לעניין בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

מצד שלישי, לפני שבועיים עלה באתר YEMAMA* שובר ב 50 ש"ח לארוחה בשווי 100 ש"ח בסאקורה.

ואני?

אני בחורה נחמדה, כזו שמשתדלת לתת הזדמנות שניה, במיוחד אם היא עולה לי ממש מעט.

אז גייסנו זוג חברים ובערב יום שני שמנו פעמינו אל הסניף התל אביבי, ברח' קינג ג'ורג'.

***

לקח משהו כמו 10 דקות עד שניגש אלינו מלצר (ופה אין תלונות. סה"כ ישבנו חבורה צוהלת ושמחה ואני אפשר היה לדעת אם אנחנו מוכנים להזמין או לא).

עכשיו, מכירים את הימים האלה שהשעון המעורר בבוקר לא מצלצל, זרם המים חלש, נגמר החלב ונהג מונית כמעט דרס אתכם במעבר החציה מתחת לבית והכל נראה כאילו היקום רומז לכם להשאר בבית ואז כל היום שלכם מעוך?

אז זה.

המלצר- עייף, חמוץ, מפוהק ודי משועמם, נעמד מעל השולחן במבט של "אוקיי, נו?".

ניחא.

שאלות נשאלו, תשובות ניתנו (אחת השאלות אגב, היתה: "המנה הזו מטוגנת? כי אני לא אוכלת דברים שצופו בפנקו או טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. זה חשוב". אנחנו עוד נחזור אליה) והמנות הוזמנו.

לאחר כ 15 דקות ראשונות, הגיעה המנה של הזוגי: סלט הרוסמה: איטריות סויה, גזר ומלפפון. הזוגי, מחונך להפליא והמתין עד ששאר יושבי השולחן יקבלו את המנות. פולני או לא?

לאחר 2 דקות הגיע קערה עם אורז לבן, שאמורה היתה ללוות את אחת מהמנות.

לאחר 15 דקות נוספות, בהן בוששו שאר המנות מלהגיע, הוא נשבר והתחיל לאכול. לדבריו- היה טעים.

לאחר מס'  דקות הגיעו שאר המנות: ג'מבו שרימס מצופים שבבי פנקו ושקדים בטמפורה, גיוזה חזיר וקאריי אגה עוף- חטיפי עוף במשרה ג'ינג'ר ותבלינים יפניים על מצע אורז.

החברים טוענים שהמנות הראשונות היו מצויינות.

אני (שכאמור- לא אוכלת מה שמטוגן בשמן עמוק, טמפורה או סויה) נוטה להאמין.

האמנות גם נראו מצויין: גדולות ואסתטיות.

המנה שהזמנתי לעצמי: שני שיפודי יאקיטורי- 2 שיפודי חזה עוף ברוטב יאקיטורי.

עכשיו- בכל מסעדה יפנית בה אכלתי, בארץ או בחו"ל, שיפודי יקיטורי הם שיפודי עוף על הגריל בתיבול וברוטב יאקיטורי.

בסאקורה, מדובר על שיפודים שצופו בפנקו וטוגנו בשמן עמוק.

הפתעה!

אז אולי אני נאיבית כשאני מניחה שאם אמרתי למלצר שאני לא אוכלת מטוגן, הוא יטרח ליידע אותי על כך כשאני מזמינה את המנה. אשמתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי להרמת הגבה והשאלה "אז איך את חושבת שמכינים אותם?" בטון של "כאילו, מה את כבר מבינה, כזה?" (למי שתהה, התשובה היא, כמובן: מאחר ואני מבוגרת ממך בעשור, מה שנותן לי 10 שנים פור עליך באכילת סושי- לא מעט. וגם אם לא- זו עדיין לא סיבה לתפוס עלי תחת, כן? יש לי מספיק משלי)

בפועל, חייכתי בנימוס והחזרתי את המנה. ביקשתי להחליף אותה בסשימי סלמון.

ב 20 הדקות הבאות בהן הזוגי וזוג החברים אכלו, אני ישבתי והתבוננתי בערגה (ורעב! מה אני יכולה לעשות שבכל שאר המנות היתה סויה??) וסשימי? אין.

רק כשהגיע הסושי, הגיע עימו הסשימי (בחמישה נתחים נאים ).

הזוגי הזמין סאקורה רול I/O שרימפס בטמפורה עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ותוספת נוספת שאינני זוכרת מהי מצופה בשומשום (8 יחידות).

אני הזמנתי רול ירושלמי I/O טונה, סלמון ודניס עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

החברים הזמינו חצי רול (4 יחידות) I/O סלמון סקין שהגיע עם מלפפון ואבוקדו ו- רול בוסטון- I/O סלמון+סלמון סקין עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

הזוגי ואני היינו תמימי דעים שהבוסטון רול היה, well, סתמי. הרול המקביל באונמי מצליח לקלוע יותר לטעמי (ואני באמת לא יודעת מה הסיבה. על פניו מדובר בחומרי גלם שמלכתחילה אינם דומיננטיים מדי בטעמם).

הסאקורה רול של הזוגי היה לדבריו, מעולה.

גם הרול הירושלמי היה מצוין: נתחים מכובדים של דגים (אולי הפעם לא קפואים:-)), טעמים שמשתלבים היטב ובאופן כללי- רול גדול ומצוין.

החברים נהנו גם הם.

במהלך הארוחה לקח לנו בערך 10 דקות לנסות ולמצוא מלצר ( 0 קשר עין עם הלקוחות…) ולבקש מים וסויה, אותם קיבלנו אחרי 15 דקות נוספות (כמובן, בלוייוי פרצוף חמוץ, אך מובן: הרי הפרענו למלצר באמצע שיח החולין שערב עם ידידותיו שנכנסו לומר שלום. חצופים שכמותנו).

נורא רצינו קינוח, אבל כשהבנו שמפה לא תבוא הישועה, ביקשנו חשבון (שהגיע במהירות מפתיעה).

סה"כ 452 ש"ח (בליווי קולה זירו ובירה קירין).

בפועל שילמנו 400 ש"ח בתלושים מ  YEMAMA (בפועל עלו לנו 200 ש"ח)+ 52 ש"ח הנותרים.

על אף מחאותי חברנו טובי הלב השאירו טיפ והתפנקנו לנו בגלידה מהבאצ'ו.

***

עכשיו, זה לא שהארוחה היתה רעה:

כל המנות הראשונות היו טובות ו 50% מהרולים שלנו היו מצויינים.

עם זאת, ממסעדה שחורטת על דגלה את סטטוס "המסעדה היפנית הטובה בישראל", 50% זה פשוט לא מספיק.

על השירות- אין לי שום דבר טוב לומר.

כלום.

אני לא מצפה לשירות כזה בדוכן הפלאפל החביב עלי בואדי ניסנאס או בשוק האוכל בסנטר, לא כל שכן במסעדה כמו סאקורה, שאמורה להיות היפנית הטובה בישראל.

אני די משוכנעת שאיפשהו, איזשהו יפני היה מתהפך בקברו לו היה קורא את הפוסט הזה.

לא נחזור, והפעם לא בגלל האוכל.

חבל.

***

*אני מאוד מרוצה מתופעת "קבוצות הרכישה" שצצו לאחרונה כמו מומחי מדיה חברתית אחרי 2008:

האופציה לקנות שירותים שבין כה וכו אני צורכת ובמחיר מוזל- קוסמת לי מאוד.

אני בטוחה שגם העסקים נהנים מהפריחה המחודשת.

עד כה התפנקתי במניקור פדיקור ב Foxy, גלידה בזיסעלה, ארוחה בסאקורה ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

כולם מנצחים

שבתשלום!