לפני שבועיים הוזמנתי יחד עם עוד כמה בלוגרים לארוחת היכרות עם "ביסטרו גורדון", המסעדה של Gordon-Hotel & Lounge, מלון בוטיק קטן ומקסים ברח' גורדון פינת הירקון בת"א (גילוי נאות: הייתי אורחת המקום).

המלום שוכן בבניין באוהאוס שבמשך שנים עמד מוזנח ומתפורר למדי (כולל הטרמינל ) ואז הגיע יניב ארז שהוא המנכ"ל והבעלים של המלון (עם עוד שותף שקט) ובהשקעה זעומה של 10 מליון ש"ח, הפך את המבנה לפנינת חמד. באמת.

המיקום, כמובן- משגע: קו ראשון לים ולשקיעה, בריזה נהדרת (וגם לחות, בואו לא נהיה נאיבים ). שטח המסעדה אינו עצום, מה שהופך את המקום (בשילוב הנוף) לאידיאלי לדייטים, ארוחה רומנטית או סתם דרינק קייצי. לטעמי, יש למקום פוטנציאל עצום להפוך בחורף למקום "קוזי" וחמים (אני יכולה לראות בעיני רוחי זוגות ישובים על הספות עם סיידר חם, כשהגשם נוקש על החלונות. כן, אני קיטשית להחריד. שוט מי).

העיצוב- מקסים: קויים נקיים מאוד ומודרניים מאוד (איכשהו, השימוש במילה "מודרני" גורם לי להרגיש הכי לא מודרנית בעולם, אז נלך על "עכשווי", סבבה?).

עיצוב קליל וצעיר* (*ראה: מודרני), אבל לא זועק ומציק לעיניים.

המלון מכוון לאוכלוסיית אנשי העסקים והתיירים הבוגרים יותר (לא  משפחות עם ששת ילידהם שיתרוצצו בלובי, וטוב שכך) .  יש בו 12 חדרים (שהיו מאוכלסים בעת הביקור ולא ראינו אותם) ואני מניחה שהמחירים גם הם מחירי בוטיק .

(צילומים: יח"צ)

ונעבור לנושא שלשמו התכנסנו:

במלון נמצא ביסטרו בניצוחו של השף רועי לוי, שסיפר לנו שהמטבח הוא "ים תיכוני עם טוויסט" ושההעדפה היתה להתמקד במספר מצומצם יותר של מנות איכותיות ממוצרי יסוד שזמינים באיזורינו. נחמד (אני, אישית, מעדיפה מגוון מצומצם יותר של מנות מאשר תפריטים שגורמים לסועד ללכת לאיבוד..).

ראשית, הגיעו לשולחן סלסלות לחם הבית (לחם שאור צרפתי מוגש עם חמאה- 15 ש"ח).

אני מודה ומתוודה שלא הקשבתי היטב ואני לא זוכרת אם הלחם נעשה במקום, אבל הוא היה מצויין. החמאה היתה צהובה ורכה.

בזו אחר זו החלו להגיע לשולחן המנות הראשונות:

סלט סנט מור ופירות העונה – תערובת עלים ירוקים, פלפל קלוי, סלרי, אגוזי מלך מתובלים, בצל סגול, פירות העונה בויניגרט נענע והדרים (42 ש"ח).

לטעמי- מנה מנצחת: גדולה (מספיקה לי בהחלט כמנה עיקרית קלילה), עשירה בטעמים- אם כי לא מעמיסה על החיך (למסעדות רבות יש את הנטיה להעמיס הרבה יותר מדי חומרי גלם בסלט בשם ה"יצירתיות", מה שנופל אצלי בקטגורית ה"תפסת מרובה לא תפסת". כאן יש כמה טעמים דומיננטיים שלא "דורסים" אחד את השני), מעניינת וקצת שונה מהשטאנץ הרגיל ובאופן כללי, השילוב בין גבינה לפירות תמיד עושה לי את זה…

סלט ניסואז - טונה אדומה צרובה במעטפת שומשום שחור ולבן, שומר צלוי, עגבניות שרי, שעועית ירוקה, זוקיני קלוי, פלפל אדום קלוי, קוביות תפו"א, זיתי קלמטה,  בצל סגול, אנשובי בתוספת ביצה רכה (49 ש"ח).

עוד מנה שמבחינתי "לוקחת" בתור מנה עיקרית לכל דבר (ועל גודל המנות- בהמשך): יש כאן דג, תפוח אדמה וירקות. מה עוד צריך?

הטונה הגיעה צרובה במידה הנכונה (ואלוהי הים יודעים כמה קל להפוך טונה מעסיסית לגומי), גם כאן יש עושר במרכיבים שמאוד בקלות יכלו להפוך לפיאסקו של בלגן על הלשון (במיוחד השומר, שנוכחותו בקושי הורגשה וחבל) והביצה הרכה הגיעה חמימה בדיוק במידת העשיה הנכונה והחלמון החצי עשוי היה תוספת נעימה במיוחד.

טרטר טונה - קוביות טונה אדומה, קוביות אבוקדו, צ'ילי אדום, פילה לימונים, מיקרו בזיליקום ומיקרו סלק – מוגשת עם טוסטונים (44 ש"ח).

פה מעט התאכזבתי: אני מאוד אוהבת טונה ומאוד אוהבת אבוקדו, כך שלמנה הזו היה הפוטנציאל להיות הפייבוריטית שלי אך לצערי, היא פשוט לא התרוממה.

זה לא שהיא לא היתה טעימה, או לא טובה. פשוט, אחרי כזו התחלה מסעירה, ציפיתי למנה קצת פחות …. אנמית (ואני אפילו לא בטוחה שזו המילה הנכונה).

הטונה היתה באיכות מצויינת, סלט האבוקדו שהונח עליה היה לא רע. היא פשוט לא היתה מעניינת במיוחד.

אני באמת חושבת שטוויסט של חצי ליים או לאלף אלפי הבדלות- צ'ילי, היו עושים למנה הזו פלאים.

סשימי ים תיכוני-נתחוני לוקוס, צנונית, צ'ילי אדום, זיתי קלמטה, בצלי שאלוט, פילה לימונים, יוגורט צאן (48 ש"ח).

דינג! דינג! דינג! SUCCESS !!!

המנה החביבה על כל הסובבים אותי:

שילוב מופלא של דג איכותי, יוגורט רענן וחמצמץ שהשתלב היטב עם הלימונים ומעט חרפרפות של צנונית.

מושלם!

אם לא הייתי מתביישת (ומחכה לבאות) הייתי מבקשת עוד מנה…

קאלמרי במילוי ריזוטו תמרים ברוטב סרטנים (מנת ספיישל שלא מופיעה עדיין בתפריט)

אני חובבת פירות ים , ריזוטו הוא בד"כ הבחירה הראשונה שלי ו"רוטב סרטנים" הוא צירוף מילים שמעלה חיוך על שפתי, לכן קל להבין למה כ"כ התלהבתי לראות את המנה הזו.

לצערי, ציפיות לחוד ומציאות לחוד:

הקלאמרי היה עשוי מדי- קשה וצמיגי והריזוטו, לא מספיק עשוי- קשה וגרגרי.

חבל. מנה עם פוטנציאל אדיר שפשוט התפספסה.

טעמתי אותה משתי צלחות שונות בזמנים שונים כי קיוויתי שאולי היתה נפילה חד פעמית והתבדיתי.

(רוטב הסרטנים לעומת זאת, היה לא פחות ממדהים ונוקה עד תום עם פרוסת לחם…)

***

ולמנות העיקריות:

ניוקי תרד וצנוברים (55 ש"ח).

הניוקי (תוצרת בית) היה ברוטב של חמאה (הרבה) ושמנת (מעט) עם טיפת לימון. הרוטב היה מצויין, אחד החביבים עלי.

עם זאת, אני חייבת לציין שאני מעט אמביוולנטית ביחס למנה הזו:

המנה הגיעה לשולחן פעמיים.

בפעם הראשונה, הניוקי היו יותר מדי עשויים וכבדים. לו הייתי טועמת רק ממנה, סביר להניח שהביקורת שלי היתה פושרת בנוסח "הרוטב טוב, הפסטה לא. לוותר".

א-ב-ל, המנה הגיעה פעם נוספת והפעם, הניוקי היו לא פחות ממושלמים: ענני ניוקי רכים שפשוט נמסו בפה. מנה נהדרת.

אחידות היא אחד הקריטריונים החשובים ביותר במסעדות ורוב הסיכויים שלא הייתי מזמינה את אותה המנה שוב לעולם (ואף לא ממליצה עליה כלל) וחבל. למעשה, רוב הסיכויים שהייתי מתייחסת בחשדנות-מה כלפי שאר מנות הפסטה.

פרגית על העצם – נתחי פרגית, תפו"א, בטטה ובצל (58 ש"ח).

כמו שהגדירה נועה "הגרסה של רועי לוי לפולקע" נתח פרגית עסיסי וגדול למדי על העצם, עשוי בדיוק במידה. מלווה בקוביות תפו"א ובטטה עשויים היטב: קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים ומתובלים היטב (אפילו לא הוספתי מלח כדרכי בקודש).

מומלץ ביותר!

סטייק אנטריקוט - נתח 300 גרם אנטריקוט ישראלי מיושן מוגש לצד מעטפות זוקיני צלוי על הגריל במילוי קראסט גורגונזולה ורוטב יין אדום (119 ש"ח )

עצוב לי לכתוב על אנטריקוט דברים לא טובים. בחיי.

מידת העשיה לא היתה אחידה (אמורה היתה להיות M) והבשר היה סיבי מדי לטעמי, למרות שניכר שהוא איכותי וחבל.

מביסטרו שמקפיד על חומרי גלם איכותיים, פשטות ודיוק, הייתי מצפה שהסטייק יהיה לא פחות ממצוין, מה גם וההגשה הנהדרת (וגם על כך בהמשך) מעלה את רף הציפיות לגבהים.

מעטפות הזוקיני היו מעולות (הייתי מוכנה לחסל מגש!) והיוו תוספת נעימה וקלילה.

פילה מוסר ים על קרם אספרגוס - פילה מוסר צלוי מוגש עם מנגולד, בצל, ארטישוק וכרישה מוקפצים ברוטב קולי אספרגוס וערמונים (109 ש"ח).

אני פחות אוהבת דגים ועל כן התעמקתי קצת פחות בדג (אם כי טעמתי חתיכה והוא היה עשוי ומתובל היטב וטעים מאוד) וקצת הרבה יותר בתוספת שהיתה מצויינת: אני פריקית של ארטישוק, כרישה ואספרגוס ולכן התוספת קנתה אותי מיד. אם לא הייתי משוויצה בנימוסי השולחן שלי וחוששת מתגובתם של אלו שהסבו איתי לשולחן, הייתי אוכלת עם הידיים ישר מהצלחת

פפרדלה ראגו טלה – פסטה מסוג פפרדלה (רחבה וארוכה) עם רוטב עגבניות ובשר טלה. על המנה הוגדו פסי פרמזן גסים (62 ש"ח).

בסדר.

אין דרך טובה יותר להגדיר את המנה.

הפסטה עצמה היתה טובה (כאמור- מכינים אותה במקום), אם כי אולי הייתי מוציאה אותה 10 שניות קודם מהמים. הרוטב היה טוב אבל סטנדרטי.

לא מנה שהייתי חוזרת עליה (ואליה) שוב.

שדרת צלעות טלה – בציפוי פריך של עישבי תיבול, עגבנית שטח ממולאת בבצל מנגולד ופרמז'ן מוגש על פירה שורשים (139 ש"ח)

שמעו, אין הרבה דברים שמשמחים אותי יותר משורת צלעות עשויות היטב

כמנהג בני ביתי, אחזתי את הצלע ביד והתחלתי לכרסם: הבשר היה רך ועשוי היטב, עשבי התיבול השלימו את המנה ולא השתלטו עליה ובאופן כללי- טעים!

האכזבה במנה הזו היה הפירה:

מבחינתי, המבחן האולטימטיבי של מסעדה הוא בהמבורגר ובפירה (מכיוון שההמבורגר לא רלוונטי לענייננו, נניח לו).

הפירה, לצערי, היה גושי מדי ולא מעניין. טעמתי נגיסה וויתרתי.

***

ולקינוחים:

קונסומה פירות יער – מרק פירות יער צונן, פירות יער, דובדבנים, קציפת שמת וביסקוט תבלינים הולנדי (32 ש"ח)

אני לא מתה על סירופים וקינוחים נוזליים מדי וגם הבלוטות שאחראיות על המתוק אצלי, קצת דפוקות.

אני תמיד מעדיפה חמוץ או מלוח על מתוק ולא אוהבת דברים מתוקים מדי, וגם המתוק שאני אוהבת- מאוד ספציפי.

טעמתי כפית, ראיתי שמתוק מדי לטעמי ועזבתי.

עוגת פרג תפוחים ואגסים- מוגש לצד תפוחים מיובשים, גלידת וניל וקרמל אגסים (32 ש"ח).

מה אגיד ומה אומר? חבל.

אני מאוד אוהבת עוגות פרג ואת השילוב של פרג ותפוחים, אבל הפעם, מישהו נרדם בשמירה.

הפרג היה מר מדי (כלומר- לא הכי טרי), העוגה היתה יבשה מדי (לא "חנק", אבל לא מספיק לחה) ובאופן כללי- מנה סתמית למדי. אם הייתי מזמינה אותה כסועדת מן המניין, היא היתה מוצאת עצמה חזרה במטבח.

מה שכן, הגלידה בשילוב עם קרמל האגסים היתה מצויינת.

עוגת פאדג' - עוגת שוקולד עשירה מוגשת עם רוטב שוקולד, מעט פרלינים וגלידת וניל (מחירה לא מצוין).

העוגה לכשעצה- טובה מאוד: עשירה מאוד, כבדה מאוד ומתוקה מאוד (זה סוג המתוק שאני אוהבת:-)).

מצד שני- זו היתה עוגת פאדג' די פשוטה, ורוב הזיכויים שלא הייתי מזמינה אותה בעצמי (במסעדות כאלה אני מחפשת קינוחים מעניינים יותר).

אני לא מתה על פרלינים ועל כן לא כ"כ טעמתי והגלידה היתה משעממת למדי.

כמו שניתן להבין, הקינוחים הם עקב אכילס של המקום.

אני מבינה שזה ה"פשיין" של רועי לוי ומאוד מעריכה את הניסיון לייצר קינוחים פשוטים וטובים, אבל יש כאן פספוס, במיוחד אחרי ארוחה שברובה היתה טובה מאוד.

בסך הכל לא מדובר במנות שנועדו לכישלון, פשוט חסרה קצת יותר השקעה בפרטים: למשל-  שילוב של גרגרי פרג טריים טחונים ושלמים, יותר נוזלים בעוגה, גלידה יותר מעניינת (הגלידות הן של ד"ר לק) או אולי אפילו סורבה (סורבה תפוחים או תפוזים היה משתלב טוב יותר, לטעמי, עם גלידת הפרג) וכו'.

***

הערות כלליות:

המנות- גדולות מאוד. שאלנו את רועי האם זהו הגודל הסטנדרטי של המנות (או שזה בגודל במיוחד לארוחה שלנו) ואכן, זהו הגודל הסטנדרטי. זוג יכול בכיף לחלוק 2-3 מנות בסך הכל ולצאת שבע.

כל המנות אסתטיות מאוד, מרשימות, צבעוניות ופשוט נעים להסתכל עליהן

המחירים- לא זולים, אם כי ברוב המקרים סבירים ביחס לגודל המנות. לא בדקתי את מחירי האלכוהול והם לא מופיעים באתר.

***

השורה התחתונה:

מדובר על ביסטרו מוצלח בסה"כ, עם מחירים לא זולים מאוד, אם כי סבירים לחלוטין ביחס לתמורה, שממוקם בלוקיישן מנצח (בדיוק המקום לארוחה רומנטית, הצעת נישואין או להביא אורחים מחו"ל שיראו את ישראל הרכה…)

מציעה להתמקד במנות הראשונות ובעיקריות ופחות בקינוחים.

אין ספק שאחזור למקום שנית (אולי במסגרת הדייט החודשי עם הזוגי )

***

תודה לחברים מגורדון על ההזמנה וההזדמנות

תודה לנועה על התמונות המופלאות.

***

GORDON hotel & lounge, רח' גורדון 2 / רח' הירקון 136, תל-אביב
לדף בפייסבוק: http://www.facebook.com/gordontlv

יש לי הרבה דברים לומר על "מוזס".

אם לומר את האמת, רובם לא נעימים לאוזן:

ההמבורגרים שלהם בינוניים למדי, השירות במסעדות שלהם לא אחיד ברמתו, הבעלים לא מצטיירים בתור הסכין הכי חדה במגירה ומוטב היה לו היה משאיר את ניהול מערכת היחסים עם הציבור והתקשורת לחברת יח"צ מצטיינת.

נראה לי שמוזס אכן היתה בין המסעדות הבולטות שהחדירו לתודעת הציבור הישראלי שו"מסעדת המבורגרים" היא לא רק בורגראנץ' ומקדונלד'ס ושהמבורגר הוא לא רק פאסט פוד או ג'אנק פוד, אלא גם מזון "גורמה", כזה שמגישים במסעדות (ייעודיות ובכלל) בתור מנה שעומדת בכבוד בזכות עצמה ולא רק בתור ארוחת ילדים.

איפה הקאץ'?

ההמבורגר ,מבחינתי לפחות, מלכתחילה לא היה מדהים במיוחד. "ראש לשועלים" אם תרצו. אבל כשיש פחות מתחרים, קל מאוד להתבלט ולחלוש על נתח שוק גדול יותר.

לכן בשנים האחרונות, כשהמבורגריות והמבורגרים איכותיים הם לא מוצר נדיר ואלטרנטיבות יש בשפע, החיך (שלי לפחות) הפך למפונק יותר ומוזס ירדה מהפרק.

***

רצה הגורל (והעובדה שנמאס לי מסלט העוף של ארומה) והתחשק לי המבורגר לארוחת צהריים.

מאחר ואני עובדת בעיר האורות-פתח תקווה, החברים בתן ביס לא משאירים הרבה מרווח תמרון והפור נפל על מוזס.

ביום חמישי בשעה 13:30 בוצעה ההזמנה ממוזס רמת החיל: המבורגר בקר, במידת עשיה M, סלט ירוק ומים מינרלים.

השעה 13:34 טלפון: מ"דברת **** ממוזס. יש לנו בעיה קטנה היום ונגמרו לנו המים המינרלים במסעדה. מה תרצי במקום?"

מים.

"אולי דיאט קולה? ספרייט"?

מצטערת, רק מים.

"אולי מים בטעמים?"

מצטערת, שותה רק מים.

"את יודעת מה? אני אמצא פתרון. תקבלי מים".

עד כאן, הכל טוב.

בסביבות השעה  14:30 התחלתי לחוש את בטני רוגשת ואת קיבתי מתעוררת משנת ה"יוגורט-1.5%-של-11-בבוקר" שלה.

בשעה 15:00 כבר התחלתי לזוע על כיסאי בחוסר סבלנות (ומי שמכיר אותי לפחות 10 דקות יודע שכשאני רעבה או עייפה, לא מדברים איתי. פשוט לא. אני בלתי נסבלת, כך שאם פניתם אלי ועניתי בחוסר נחמדות- אני מתנצלת. על מה שצריך לעשות זה לתת לי פחמימה מסוג  כלשהו).

בשעה 15:15 התקשרתי אל המסעדה.

ענתה לי בחורה חביבה שלה הסברתי  (בנימוס! בנימוס! 5 שנים ב"סלקום" עושים לך את זה) שקרוב לשעתיים המתנה, זה פשוט לא הגיוני (במיוחד לאור העובדה שבפעמים הקודמות שהזמני מהסיף בדיזנגוף, המשלוח היה תוך 20 דקות אצלי בבית…)

לאחר סבב התנצלויות הבטיחה " השליח עוד 2 דקות אצלך ואני דואגת שאחראית משמרת תחזור אליך תוך 15 דקות!".

אחרי 5 דקות אכן הגיע השליח.

באמתחתו (המעוצבת היטב, יש לומר- וכבר החמאתי בעבר למוזס על האריזות המעולות) מים מינרלים (!) סלט ירוק (ורענן) והמבורגר פושר להפליא במידה עשיה WD.

עכשיו, אני יכולה לחיות עם "פושר". בשביל זה אלוהים בראה את המיקרו לשעת צרה.

אבל עם WD אני לא יודעת להתמודד.

מבחינתי זהו פשע כנגד האנושות ואני די משוכנעת שלו הפרה היתה יודעת שכך תסיים את הקריירה, היא היתה בועטת את הקצב לכל הרוחות.

חיממתי לי את הקציצה במקרו והתחלתי לנקר בה, מתוך תקווה שאולי, רק אולי, בגוף ההמבורגר יתגלה בשר אדמדם.

יוק.

אחרי 5 ביסים לוותה הכבודה לפח ונשארתי עם הסלט .

לשמחתי, מזכירתנו המאממת מחזיקה קורנפלקס במגירה הסודית ולי היה חטיף חלבון טעים והשעה כבר ממילא היתה קרוב ל 16:00 ואוטוטו הולכים הביתה לאכול, אז לא היה נורא.

אחרי 15 דקות נוספות- טלפון.

חלי (??) ממוזס.

חלי שמעה את הסיפור והשתנקה לה בשקט.

כשחזר לה האוויר סיפרה לי שכן, אכן היתה היום תקלה במסעדה והרבה משלוחים התעכבו או לא יצאו ואז התנצלה בשטף במשך בערך 4 דקות נוספות (בשלב הזה הבנתי שהבחורה במצוקה אמיתית: סביר להניח שכמוני היו עוד רבים והיא בודאי מתנצלת כבר כמה שעות ברצף) והודיעה "אני מזכה אותך בעלות הארוחה".

הודיתי לחלי על הזיכוי (בסופו של דבר, זה נראה לי רק הוגן ובאמת שלא ראיתי צורך להמשיך ולהטיף) ואז הוסיפה "ואני מזינה למערכת שמגיעה לך ארוחה נוספת זהה בחינם".

פה כבר באמת הופתעתי: באמת שאין צורך, תודה.

"לא, לא, היתה פה פאשלה ואני רוצה לפצות אותך".

פייר? שיחקו אותה.

בפעם האחרונה שהתלוננו, אני וחברה, על שירות גרוע התגובה שקבלנו היתה "אתן לא בסדר" (וגם "הפוסט שלכן מתלהם וחצוף" או משהו בסגנון) ואז דובר על מסעדה שנחשבת יוקרתית משהו.

לכן במקרה הזה, באמת שלא ציפיתי ליותר מדי- כל מה שרציתי היה זיכוי והרהרתי לעצמי, שאם יתנו לי איזה קינוח או הנחה לפעם הבאה, זה יהיה סוג של פיצוי הולם.

***

(בשלב הזה סיפרתי את ההשתלשלות לזוגי שעדכן אותי, שחבר שלו עדיין ממתין מ 12 בצהריים למשלוח מאותו הסניף…)

***

הפתעה נוספת צצה לי אתמול ב 13:30 בצהריים.

הטלפון צלצל ועל הקו- בחורה חביבה ממוזס (ששמה זרח מפרחוני. פולי? מלי?) שרצתה לעדכן אותי ש"בנוסף לזיכוי שביצענו ולארוחה שתמתין לך בפעם הבאה, אני מצרפת לך קינוח על חשבוננו, סליחה על הבלגן ותודה על הסבלנות".

הודיתי לה מקרב לב (באמת!) והסתכלתי על הזוגי במבט המום.

בזה- עוד לא נתקלתי.

***

זה, גבירותי ורבותי, ניהול משברים  101.

אני מדירה את רגליים מבתי עסק מצויינים עם שירות גרוע ואין שום סיבה שזה לא יהיה להפך.

ולא- המשמעות היא לא שמעכשיו בלוטות הטעם שלי תקהנה ופתאום ההמבורגרים של מוזס יערבו לחיכי משל היו "סרגוס", אבל כן- כשיתחשק לי המבורגר סביר, אני בהחלט אקח אותם בחשבון.

וכן- כשאתקל במקרים של שירות לקוי, הם בהחלט יהוו רף הולם.

בשורה התחתונה- שאפו

אני אוהבת סושי.

אבל ממש.

לא אהבה כמו "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה", אלא אהבת אמת. כזו שמשתווה רק לאהבתי לנעליים. כזו שגורמת לגוף לפנות בכח מקום לעוד רול.

מצד שני, אני לא מתה על בועז צאירי.

לא משהו אישי- אני בטוחה שהוא אדם מאוד נחמד, כן?

אבל משהו לא נראה לי לעניין בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

מצד שלישי, לפני שבועיים עלה באתר YEMAMA* שובר ב 50 ש"ח לארוחה בשווי 100 ש"ח בסאקורה.

ואני?

אני בחורה נחמדה, כזו שמשתדלת לתת הזדמנות שניה, במיוחד אם היא עולה לי ממש מעט.

אז גייסנו זוג חברים ובערב יום שני שמנו פעמינו אל הסניף התל אביבי, ברח' קינג ג'ורג'.

***

לקח משהו כמו 10 דקות עד שניגש אלינו מלצר (ופה אין תלונות. סה"כ ישבנו חבורה צוהלת ושמחה ואני אפשר היה לדעת אם אנחנו מוכנים להזמין או לא).

עכשיו, מכירים את הימים האלה שהשעון המעורר בבוקר לא מצלצל, זרם המים חלש, נגמר החלב ונהג מונית כמעט דרס אתכם במעבר החציה מתחת לבית והכל נראה כאילו היקום רומז לכם להשאר בבית ואז כל היום שלכם מעוך?

אז זה.

המלצר- עייף, חמוץ, מפוהק ודי משועמם, נעמד מעל השולחן במבט של "אוקיי, נו?".

ניחא.

שאלות נשאלו, תשובות ניתנו (אחת השאלות אגב, היתה: "המנה הזו מטוגנת? כי אני לא אוכלת דברים שצופו בפנקו או טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. זה חשוב". אנחנו עוד נחזור אליה) והמנות הוזמנו.

לאחר כ 15 דקות ראשונות, הגיעה המנה של הזוגי: סלט הרוסמה: איטריות סויה, גזר ומלפפון. הזוגי, מחונך להפליא והמתין עד ששאר יושבי השולחן יקבלו את המנות. פולני או לא?

לאחר 2 דקות הגיע קערה עם אורז לבן, שאמורה היתה ללוות את אחת מהמנות.

לאחר 15 דקות נוספות, בהן בוששו שאר המנות מלהגיע, הוא נשבר והתחיל לאכול. לדבריו- היה טעים.

לאחר מס'  דקות הגיעו שאר המנות: ג'מבו שרימס מצופים שבבי פנקו ושקדים בטמפורה, גיוזה חזיר וקאריי אגה עוף- חטיפי עוף במשרה ג'ינג'ר ותבלינים יפניים על מצע אורז.

החברים טוענים שהמנות הראשונות היו מצויינות.

אני (שכאמור- לא אוכלת מה שמטוגן בשמן עמוק, טמפורה או סויה) נוטה להאמין.

האמנות גם נראו מצויין: גדולות ואסתטיות.

המנה שהזמנתי לעצמי: שני שיפודי יאקיטורי- 2 שיפודי חזה עוף ברוטב יאקיטורי.

עכשיו- בכל מסעדה יפנית בה אכלתי, בארץ או בחו"ל, שיפודי יקיטורי הם שיפודי עוף על הגריל בתיבול וברוטב יאקיטורי.

בסאקורה, מדובר על שיפודים שצופו בפנקו וטוגנו בשמן עמוק.

הפתעה!

אז אולי אני נאיבית כשאני מניחה שאם אמרתי למלצר שאני לא אוכלת מטוגן, הוא יטרח ליידע אותי על כך כשאני מזמינה את המנה. אשמתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי להרמת הגבה והשאלה "אז איך את חושבת שמכינים אותם?" בטון של "כאילו, מה את כבר מבינה, כזה?" (למי שתהה, התשובה היא, כמובן: מאחר ואני מבוגרת ממך בעשור, מה שנותן לי 10 שנים פור עליך באכילת סושי- לא מעט. וגם אם לא- זו עדיין לא סיבה לתפוס עלי תחת, כן? יש לי מספיק משלי)

בפועל, חייכתי בנימוס והחזרתי את המנה. ביקשתי להחליף אותה בסשימי סלמון.

ב 20 הדקות הבאות בהן הזוגי וזוג החברים אכלו, אני ישבתי והתבוננתי בערגה (ורעב! מה אני יכולה לעשות שבכל שאר המנות היתה סויה??) וסשימי? אין.

רק כשהגיע הסושי, הגיע עימו הסשימי (בחמישה נתחים נאים ).

הזוגי הזמין סאקורה רול I/O שרימפס בטמפורה עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ותוספת נוספת שאינני זוכרת מהי מצופה בשומשום (8 יחידות).

אני הזמנתי רול ירושלמי I/O טונה, סלמון ודניס עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

החברים הזמינו חצי רול (4 יחידות) I/O סלמון סקין שהגיע עם מלפפון ואבוקדו ו- רול בוסטון- I/O סלמון+סלמון סקין עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

הזוגי ואני היינו תמימי דעים שהבוסטון רול היה, well, סתמי. הרול המקביל באונמי מצליח לקלוע יותר לטעמי (ואני באמת לא יודעת מה הסיבה. על פניו מדובר בחומרי גלם שמלכתחילה אינם דומיננטיים מדי בטעמם).

הסאקורה רול של הזוגי היה לדבריו, מעולה.

גם הרול הירושלמי היה מצוין: נתחים מכובדים של דגים (אולי הפעם לא קפואים:-)), טעמים שמשתלבים היטב ובאופן כללי- רול גדול ומצוין.

החברים נהנו גם הם.

במהלך הארוחה לקח לנו בערך 10 דקות לנסות ולמצוא מלצר ( 0 קשר עין עם הלקוחות…) ולבקש מים וסויה, אותם קיבלנו אחרי 15 דקות נוספות (כמובן, בלוייוי פרצוף חמוץ, אך מובן: הרי הפרענו למלצר באמצע שיח החולין שערב עם ידידותיו שנכנסו לומר שלום. חצופים שכמותנו).

נורא רצינו קינוח, אבל כשהבנו שמפה לא תבוא הישועה, ביקשנו חשבון (שהגיע במהירות מפתיעה).

סה"כ 452 ש"ח (בליווי קולה זירו ובירה קירין).

בפועל שילמנו 400 ש"ח בתלושים מ  YEMAMA (בפועל עלו לנו 200 ש"ח)+ 52 ש"ח הנותרים.

על אף מחאותי חברנו טובי הלב השאירו טיפ והתפנקנו לנו בגלידה מהבאצ'ו.

***

עכשיו, זה לא שהארוחה היתה רעה:

כל המנות הראשונות היו טובות ו 50% מהרולים שלנו היו מצויינים.

עם זאת, ממסעדה שחורטת על דגלה את סטטוס "המסעדה היפנית הטובה בישראל", 50% זה פשוט לא מספיק.

על השירות- אין לי שום דבר טוב לומר.

כלום.

אני לא מצפה לשירות כזה בדוכן הפלאפל החביב עלי בואדי ניסנאס או בשוק האוכל בסנטר, לא כל שכן במסעדה כמו סאקורה, שאמורה להיות היפנית הטובה בישראל.

אני די משוכנעת שאיפשהו, איזשהו יפני היה מתהפך בקברו לו היה קורא את הפוסט הזה.

לא נחזור, והפעם לא בגלל האוכל.

חבל.

***

*אני מאוד מרוצה מתופעת "קבוצות הרכישה" שצצו לאחרונה כמו מומחי מדיה חברתית אחרי 2008:

האופציה לקנות שירותים שבין כה וכו אני צורכת ובמחיר מוזל- קוסמת לי מאוד.

אני בטוחה שגם העסקים נהנים מהפריחה המחודשת.

עד כה התפנקתי במניקור פדיקור ב Foxy, גלידה בזיסעלה, ארוחה בסאקורה ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

כולם מנצחים

שבתשלום!

אתמול, טרם התעופפה לה הבחורינה ללונדון קישקשנו לנו בטלפון, שלפתע נחתה השאלה:
"מה, אתם לא עושים היום שום דבר לחג האהבה?"
אני <מעיפה מבט ורואה את הזוגי שקוע במשחק פעולה באקסבוקס>: "אמ…בטח! הוא משחק משחק רומנטי ואני עושה לעצמי מניקור רומנטי!"
הבחורינה:"די, נו, מה, לא תעשו משהו?"
אני: "טוב, אמ…" <מסתובבת אל הזוגי> "ממי, היום חג האהבה, אז אני מאוד אוהבת אותך!"
הזוגי <בעודו נאבק להשגת אצ'יבמנט בבטמן החדש שלו>: "כן, ואני מאוד אוהב אותך"
אני <בטלפון>: "חג אהבה שמח. מרוצה?"

מישהי כבר כתבה היום בפייסבוק- לאהוב זו בחירה. בחירה טובה.

לכו על זה

כזכור, לזוגי ולי היה דייט רומנטי שהתחיל (איך לא?) בארוחה דשנה. הלוקיישן שנבחר היה "מקום של בשר" בנווה צדק (ואם ממש מעניין אתכם איך היה-כאן).

כבר מזמן לא היינו בנווה צדק בערב ואני אולי קיטשית להפליא, אבל יש משהו קסום ברחובות של השכונה הזו-

הגגות האדומים, הבתים הנמוכים (ברובם), חלונות גבוהים שמרמזים על החללים העצומים שמתחבאים מאחוריהם (כן, פעם בנו בתים, לא קופסאות גפרורים ) ותריסים מעץ בצבעים נעימים. כולם נותנים הרגשה של פעם. של תקופה שלווה יותר, לחוצה פחות.

כשמטיילים במורד השכונה ומגיעים כמעט אל הים, מגלים את מתחם התחנה המחודש.

מתחם תחנת הרכבת הראשונה ביפו, שטח מקסים שבו ניתן לראות בניה טמפלרית ליד מבנים ערביים, עבר שיפוץ מסיבי בשנים האחרונות והפך למתחם בילוי וקניות מקסים.

אפשר לטייל בין הבתים ולהתפעם מהבניה המקסימה ומקרונות הרכבת המשופצים, אפשר לטעום גלידה או סתם למצוא פינה נעימה ולהתיישב בה, להחזיק ידיים ולשתוק ביחד. אז אפשר קצת לדמיין שהנה, רק שנינו בעולם.

בשיטוטינו הסתבר, שמדי יום חמישי מתקיים במקום "יוניק מרקט"- יריד מעצבי מוצר, אמנים ויוצרי קונספט.

הסתובבנו בין הדוכנים וגילינו את מדוזה מבית גילי ועדי, על שלל תיקי היד המשגעים שלהם (לא קניתי כלום! בחיי!) והתכשיטים שפשוט עושים נעים בעיניים (הנה הן בפייסבוק)

עוד דוכן שצד את עיני בצבעוניות החיננית שלו הוא I LOVE+IT  (שוב, גם הם בפייסבוק). כל הדוכן ממש נראה כמו בית מרקחת לממתקים:

סוכריות צבעוניות במבחנות,  בקופסאות תרופות (אלה עם חלוקה פנימית), ערכות סיפור חמודות ובאופן כללי- פשוט חוויה לעיניים.

שוב גיליתי בגרות ועצמות נפש ולא קניתי כלום, אבל רק לראות את הדוכן הזה עשה לי שמח בעיניים ונעים בלב.

היו, כמובן, עוד דוכנים (ואנשים) לרוב ובאיזשהו שלב העניין נהיה לקצת טו מאצ', אז החלטנו לחזור. אבל בסוף הסיור הגענו לדוכן אחד, שפשוט המיס אותי לרצפה:

בדוכן פגשנו את רותי המקסימה (שהתגלתה כאספנית) ובאמתחתה- חפיסות קלפים.

מה זה? שאלנו, ובלי למצמץ חייכה רותי וחילקה לנו קלפים.

גילינו שבעצם, מדובר במשחק ה"רביעיות" של פעם, עם טוויסט כיפי ועכשוי שבו המשתתפים מחפשים את הקלפים שחסרים להם מהסדרה ושהמטרה היא להשיג כמה שיותר סריות (רביעיות).

הרביעיות הן בעצם משפטים משעשעים למדי (עם שתי רביעיות ריקות, שבהן כל אחת יכול להשלים רביעיה כאוות נפשו. אנחנו השלמנו רביעיות משלנו..)

אני חייבת לציין שעל אף הסקפטיות הראשונית שלי, המשחק הזה שובה לב וכיפי להפליא. הוא יושב כדרך קבע בתיק שלי ונשלף בכל פעם שטיפה משעמם או שמחפשים משהו מעניין לעשות.

פייר? 50 השקלים הכי מוצלחים שהוצאתי בתקופה האחרונה.

***

תפסנו מונית, חזרנו הביתה, מקלחת ולישון.

כשקמנו בבוקר חייכנו אחת לשניה והחלטנו היה ממש כיף אתמול בערב.

צריך לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.

אז נכון שכולנו זוגות צעירים והרומנטיקה בוערת בנו כמו אש, אבל כשהמציאות שלנו אפופה ביום עבודה של 12 שעות, חברים ובילויים, משפחה וסידורים- ממש קל כל כך קל לנו ללכת לאיבוד בעצמנו והרבה יותר קשה למצוא את הזמן הפרטי באופן קבוע.

אז קחו דקה בתוך ההמולה, ושבו לשתוק ביחד.

או סתם לשחק ברביעיות