שיח במהלך הנסיעה צפונה בשישי בצהריים:

אני: ״אתה יודע, ממש התרכזתי בשנים האחרונות״.
הזוגי: ״כן, כבר אמרנו שהזוגיות איתי ריככה אותך״.
אני: ״כן, אתה ריככת אותי, האמהות ריככה אותי, עכשיו ההריון מרכך אותי עוד יותר.
בסוף אני אהיה חמאה בטמפרטורת החדר!״
הזוגי: ״???״

ועכשיו יש בי חשק עז לעוגת שמרים.
מה יהיה!?

בתור בני אדם בוגרים, אנו עוברים כברת דרך, צוברים חוויות, הישגים, ריגושים, הצלחות, כשלונות ולעיתים, כמובן- גם אכזבות:

ציון מבאס במבחן קריטי, ריתוק לבסיס בסופ״ש אחר שבועיים בבסיס, פרידה מבן/בת זוג, סמינריון מהגיהנום באוניברסיטה, פרויקט שנפל בעבודה.

היום, ברטרוספקטיבה, ברור לי שאין תחושת אכזבה ועלבון צורבת יותר, מאשר כשהילד שלך יורק בבוז את המרק שהכנת לו.
בשארית כוחותייך.
בחצות הליל.
ואז חיכית שיתקרר.
וחילקת לקופסאות.

״תכל׳ס״ הוא מביט בי במבט רב משמעות ״איפה האבוקדו והבננה שהיו פה קודם??״.

סבבה.
נראה את האבוקדו קם אליך ב 02:50.
בהצלחה.