אני ליקוש ואני רוצה דירה ולא- אני לא מתביישת.

בגיל 18 יצאתי מהבית לראשונה.

גרתי קצת אצל בן זוגי, קצת בצבא, קצת יותר באילת. היה כיף.

בגיל 21 יצאתי מהבית פעם נוספת, הפעם "על אמת", עם שכר דירה והכל. מאז- אני מסתובבת לי בין דירות שכורות.

בדרך עברתי שני תארים, כמה וכמה מקומות עבודה- רובם בפריפריה הרחוקה הידועה בשם הגנרי "חיפה והקריות" (באמת. בתקופת מלחמת לבנון השניה אנשים שמכירים אותי מאיזור המרכז התקשרו בחרדה כששמעו שנופלים טילים בקריית שמונה. ובכן: לא. קריית חיים אכן ספגה נפילות רבות, אבל היא לא ממש בסביבה) וקצת יותר דירות שכורות.

לפני כמעט ארבע שנים הכרתי את הזוגי ולפני שלוש שנים עברתי לעיר הגדולה (על אף מחאותי החוזרות ונישנות :-)). מאז ועד היום התחתנו, החלפנו מקומות עבודה, הרחבנו את מעגל החברים שלנו ובנינו לעצמנו חלקת אלוהים קטנה משלנו ואיכשהו, הצלחנו לא לפשוט את הרגל.

היום אני בת 33. קורה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הפז"ם.

היום, אני נורא רוצה לקנות לי דירה.

לא דירה גדולה, כי אני לא מאמינה בחלל מבוזבז.

לא דירת פאר, כי אני לא מאמינה בבניה חדשה בצורת קוביות.

לא דירה בתל אביב, כי אני לא מאמינה שכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי.

לא דירה כדי ש"יהיה לי נכס" או "להשקעה". פשוט דירה לחיות בה. כדי שלראשונה מזה 15 שנים, אני אוכל לגור בדירה ולצבוע אותה מבלי לסייד בחזרה בעוד שנה. או להכניס מוצר כלשהו הביתה שיתאים לצרכי ולא למגבלות הדירה. או סתם, כדי שפעם אחת מזה 15 שנה אני אדע, שבתום השנה הזו לא ממתין לי משא ומתן מפרך.

נשמע הגיוני, לא?

בתחילת החיפוש, הצבנו לנו, הזוגי ואנוכי, רשימת קריטריונים די ארוכה כדי לבצע חיפוש ממוקד ומדויק (ממנתח מערכות ומנהלת פרויקטים אפשר לצפות לאפיון מפורט ותכנית עבודה מתוקתקת, לא?).

אני חושבת שלקח בערך 15 דקות לפני שהאמת טפחה בחינניות של מתאגרף על פני והסבירה לי, שאם אני ממש רוצה דירה,  גבולות הגזרה שלי הם חדרה צפונה (וגם אז- בתנאים מגבילים) ואשדוד (בחלקה הרחוק מהים) דרומה.

אז התפשרנו.

מה עושים?

מחפשים דירה בחיפה.

איפה עובדים? בתל אביב ונתניה כמובן, כמו היום בדיוק.

כן, אנחנו יודעים שמדובר על שעה וחצי לכל כיוון.

לא, אנחנו אוהבים את העבודות שלנו ולא רוצים להחליף ובכלל, השכר הממוצע בחיפה והקריות בתחומים שלנו נמוך בכ 30% מבאיזור המרכז.

מה יהיה כשיהיו ילדים? אלוהים גדולה. נסתדר. גם ההורים שלנו הלכו ברגל לעבודה.

פייר? פייר.

ובכן- לא.

כי בחיפה, מחירי הדירות מאמירים שחקים. 30% בשלושת השנים האחרונות. מדהים.

כיף לראות את העיר האהובה עלי בעולם משגשגת ופורחת. קצת פחות כיף כשאין לי מאיפה לשלם כדי לחיות בה.

אז מה עושים?

מתפשרים עוד קצת (אז לא נגור בכרמל. אולי הדר עליון? יש בריזה מצוינת. ולא נחזיק רכב. חיפה נתניה זה בסה"כ שתי רכבות. ולא חייבים 4 חדרים. הדירות הישנות בחיפה גדולות, אז גם 3 זה בסדר).

אבל בימים האחרונים, נפל לי האסימון. נחתה עלי ההארה.

למעשה – כמה הארות:

אחת- אני לא לבד. כמוני יש אלפים, שרוצים מקום לקרוא לו בית.

שתיים- זה לא רק הבית. אלה החיים: הדלק מתייקר, מצרכי המזון מתייקרים, הביגוד מתייקר, התרבות מתייקרת, שכר הלימוד מתייקר…רק המשכורת שלי נשארת כמעט זהה.

שלוש- אני לא צריכה להתבייש.

אני לא צריכה להתבייש במה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה- זה באמת לא הרבה.

אני רוצה דירה.

לא דירה גדולה.

לא דירת פאר.

לא דירה בתל אביב.

אני כן רוצה שתהיה דירה במצב טוב, כי אני לא רוצה להוציא עוד רבע מליון ש"ח שאין לי על שיפוצים.

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שלא יאלץ אותי לקנות רכב נוסף כדי לנהל חיים שוטפים, כי אנחנו משלמים מספיק על רכב הליסינג הקיים והדלק, כידוע, שווה את מחירו ביהלומים.

אני כן רוצה להיות מסוגלת לגדל בה את הילדים הפוטנציאליים שלי מבלי לצופף 5 נפשות ב 45 מ"ר.

אני כן רוצה שהיא תהיה במיקום שבו אותם הילדים פוטנציאלים יגדלו בסביבה בטוחה ואיכותית ויקבלו חינוך טוב (או לפחות- סביר פלוס).

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שיאפשר לי, אחרי 10-13 שעות העבודה שלי מדי יום, להגיע הביתה בזמן סביר (נגיד, עד שעה?) כדי להיות (קצת!) עם המשפחה שלי- הקיימת והפוטציאלית. (ולא, אני לא רוצה להחליף עבודה. המשרה שלי מדהימה, מעשירה ומעניינת ואני מברכת כל בוקר בכניסה למשרד. אז למה לי?)

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו גופי התמיכה שלי (להלן אמא) יוכלו להגיע -גם בתחבורה ציבורית, כי לא לכולם יש רכב- כדי לעזור לי עם אותם פוטנציאלים (גם לשעת חירום ואולי אפילו לחסוך לי מאות ואלפי שקלים על בייביסיטר ומטפלות). דמיט, אני רוצה שהיא תהיה במקום שתהיה בו תחבורה ציבורית סבירה (לא רוצה עוד רכב, זוכרים?)

ובעצם, אני גם כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו אני אוכל לחיות קצת. לא הרבה. קצת בית קפה, אולי הצגה מדי פעם.

והכי אני רוצה, זה להיות מסוגלת להשיג את כל זה מבלי שמישהו יצפה ישהיה לי הון התחלתי של 400K ש"ח ומבלי להשתעבד למשכנתה של 8000 ש"ח בחודש (כי ביטוח EMI למשכנתה, שאותו נאלץ לקחת מי שאין לו את ההון ההתחלתי, מעלה ב 30% לפחות את גובה ההחזר לבנק).

מה אני לא רוצה?

אני לא רוצה להתנצל על הרצונות שלי.

אני לא מתביישת להגיד "אני רוצה".

אני רוצה כי מגיע לי.

אני רוצה כי אני אזרח יצרני, פרודקטיבי, ששלשל תועפות של כספים למדינה ולשלל מוסדות חינוך ואני מרשה לעצמי לצפות שאותם נבחרי ציבור ימצאו את הדרך לאפשר לי לקבל את מה שאני רוצה.

כי מה שאני רוצה, זה מה שכולם רוצים.

כי מה שאני רוצה זה לא "פינוק" וזו לא "הסחפות".

מה שאני רוצה זה מקום לקרוא לו "בית".

והבית שלי- באמת לא בשמים.

חשיפה לצפון (יקב רימון, עין כמונים, ארט דה-קוקו, וידה לוקה וטעות של מתחילים)

יום רביעי.

חול המועד פסח.

מה עושים? התכנון המקורי היה, כמובן, לרבוץ בבית. מקסימום ארוחת בוקר בשכונתי וסיבוב בשוק.

או אז, הגיע שגיא (המאמם!) ובפיו הצעה: "אני צריך לנסוע צפונה לאיזה סידור. אולי תבואו?".

כמובן שמיד קפצנו, הזוגי ואנוכי, על ההצעה ובבוקר רביעי- תשע אפס אפס* התיישבנו ברכב וחדורי מוטיבציה ומצברוח טוב- התחלנו בנסיעה.

תחנה ראשונה- ארוחת בוקר (או: הצבא צועד על קיבתו)

בביתן אהרון פתחו מרכז מסחרי חביב עם כמה חנויות מוצלחות (מי אמר "שופרא" ולא קיבל נעליים??) וגם- קפהנטו.

על מנת שלא להגיע לגליל העליון מסוחררים, עצרנו לארוחת בוקר (המאמם, אגב, הוא מנהל ההדרכה של הרשת. בטענות- אליו!).

ארוחת הבוקר היתה, well, ארוחת בוקר של רשת בתי קפה J: סלט טונה נחמד עם פילטים של לימון, ארוחת בוקר זוגית טריה, קפה (טוב!) ושירות כיפי. אה, כן, ופינוק בדמות עוגת גבינה OTH (שבאופן מפתיע להפליא, היתה טעימה למרות כשל"פותה, מה שמוכיח שעם מספיק חמאה- הכל טעים…).

העלות- משהו כמו 140 ש"ח לפני שירות.

תחנה ראשונה- הפסקת עשר (או: יין ישמח לבב אנוש)

ה"סידור" של המאמם התגלה כשיחה עסקית קצרה עם אחד מבעלי יקב רימון.

יקב רימון נמצא ביישוב כרם בן זמרה אשר בגליל העליון. בעלי היקב החלו לפני כ 16 שנים בתהליך פיתוח של זן רימון ייחודי. משפותח, גילו כי הוא מתאים גם לעשיית יין.

התוצאה- 4 סוגיי יינות, שאת כולם טעמנו:

יין יבש– יין אשר מתיישן כשנה בחביות עץ אלון צרפתי, 14% אלכוהול. היין מעט מתקתק אך יבש מדי לטעמי.

יין קינוח- 15% אלכוהול. נפלא! מתקתק (אבל לא מתוק מדי), עדין ובעל ארומה עשירה. אנחנו קנינו 5 בקבוקים. שיהיה … לדעתי, יהיה מושלם אחרי ארוחת בשרים, אפילו במקום קינוח (או כליווי לקינוח גבינתי).

86 ש"ח לבקבוק 750 מ"ל או 3 בקבוקים של 350 מ"ל ב 135 ש"ח.

יין בסגנון שמפניה–  סוג של למברוסקו חמצמץ – קליל, נחמד וקופץ על הלשון.

יין בסגנון פורט- היין החביב עלי. 18% (!) אלכוהול. יין עשיר, מתקתק, עם ארומה מעושנת קלות אבל לא כבד ולא מכביד על בלוטות הטעם. גם ממנו נרכשו בקבוקים ואני כבר מחכה לרגע שאדגום אותו בבית .

110 ש"ח לבקבוק.

בנוסף, טעמנו מיץ רימונים- PURE. 100% רימון.

מאוד טעים ומרענן, אבל בדיעבד- מאוד מאוד מתוק.

תחנה שלישית- מתאבנים (או: טעות של טירונים)

המאמם ביקש "ארוחת טעימות", כלומר: לא לשבת ולאכול ארוחה מלאה במסעדה אחת, אלא לדגום מיני מנות במקומות שונים.

מאחר והתכנון המקורי (ברביקיו בחיק הטבע עם החברים מהיקב) כשל, הוחלט לעשות עצירת ביניים ביישוב אמירים ולתכנן את המשך המסלול.

נכנסנו למסעדה נאה וזה בעצם הדבר היחידי שאפשר לספר עליה.

מנות נוראיות, שירות עגום ושירותים נקיים. זהו.

מחקנו אותה מהתודעה ולאחר התייעצות קצרה בפייסבוק, החלטנו לרדת לכיוון נצרת ולטייל בשוק.

תחנה רביעית- פיצוי (או: הכנה לשבועות)

מכיוון שפנינו מועדות לנצרת, פנינו שמאלה בצומת שבע (חנניה) והחלטנו לעצור בעין כמונים.

עין כמונים הוא חווה בבעלות פרטית שמייצרת גבינות עיזים ושמן זית. העיזים גדלות במקום (ואפילו אפשר להגיד שלום לשמוליק התיש :)).

התיישבנו וכבר התחלנו לחייך.

הסוד הוא בפשטות: שולחנות ערוכים, טבע מסביב. מה צריך יותר??

בחור חביב הציע לנו את האופציות (ארוחת אכול כפי יכולתך או פלטות שונות). הלכנו על פלטת הגבינות (55 ש"ח) וסלט ירקות עם גבינת עיזים (אני רוצה לומר 30 ש"ח, אבל אל תתפסו אותי במילה). מים צוננים נמזגו בשמחה.

מכיוון שהרעב החל לתת את אותותיו, לא רשמתי את סוגי הגבינות אשר הוגשו וחבל (מלקה את עצמי).

למיטב זכרוני, בגזרת הקשות היו טל הגליל, תום (שהיא גבינת המשק החביבה עלי), ועוד שני סוגים של גבינות שאינני זוכרת מהן…

ברכות: קממבר, גבינות עיזים לבנות מתובלות בפפריקה, שומשום וזעתר, גבינת עיזים מגולגלת בפחם, וגבינה צפתית מעולה.

הפלטה מגיעה עם לחמניות חמות (כמספר הסועדים), כדורי חמאה צהובה משובחת, לבנה עיזים מדהימה וקונפיטורת תאנים. שלמות.

היה נעים וטעים.

מפאת השעה הוחלט לוותר על נצרת ולהתחיל להדרים דרך כרמיאל.

תחנה חמישית- קינוח ראשון (או: שוקולד לוריד)

בשלוש השנים בהן עבדתי בכרמיאל, ארט דה קוקו (חוצות כרמיאל, הכניסה הצפונית) היתה נווה מדבר מנחם ושוקולדי.

בזכרוני (העגום) עדיין קיימות תמונות עמומות של ארוחות בוקר טובות (שהביקורות עליהן כיום מזגזגות) והרבה הרבה שוקולד.

גם הפעם- לא התאכזבנו: שוקולד לוריד ומיד!

נפגשנו עם אחיו של הזוגי ורעיתו והוחלט על "קפה ועוגה".

איזו עוגה? שוקולד כמובן!

אני בחרתי בשוקולד וגבינה, שהיתה עשירה ומתוקה. לשמחתי, הגבינה העשירה שברה את המתוק הטוטאלי של השוקולד ועדיין- לא סיימתי אותה 🙂

הזוגי בחר בשוקולד ודובדבני אמרנה, שהזכירה לי קצת את עוגת היער הירוק (האהובה עלי מאוד!)

עוד היו בשולחן- שוקולד ופקאן ופצצת שוקולד מריר מעולה לטעמי.

כל אחת מהעוגות עלתה כ 32-36 ש"ח.

השירות היה חביב מאוד ומהיר והקפה היה טוב.

אנחנו לא באמת צריכים הרבה יותר מזה, לא? 🙂

תחנה שישית- ארוחת ערב (או: חיפה, אהובתי)

אני אוהבת את חיפה בכל ליבי.

לא משנה באיזו עיר אהיה בעולם, חיפה תמיד תהיה הבית.

לכן, אני תמיד שמחה בכל פעם שמקום חדש נפתח בעיר. סימן שהיא מתקדמת, לא?

טלפון מהיר לשתי חברות מופלאות הוביל אותנו ל"וידה לוקה", טאפאס בר ברח' חורב 10.

המקום, מסתבר, הוא עוד הצלחה מבית היוצר של עודד שטראוס (לשעבר הבארברוסה, הבלונדי ועוד**)

מיד כשנכנסים למקום, הלוק, האוירה, העיצוב- כולם זועקים "אנחנו רוצים להיות תל אביב". ו-וואלה, למה לא?

הזמנו שרשרת של מנות (את חלקן לא צילמתי, או שצילמתי והתאורה היתה לחלוטין נגדי):

קרוסטיני סביח הבית- 2 יח' (15 ש"ח)-מנה חביבה- שני צנימים שעליהם חציל קלוי, עקבניה וחתיכת ביצה קשה. מנה נחמדה, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה.

קונפי שום ושמ"ז (15 ש"ח) – טוב, אנחנו מדברים פה על שום. אין שום דרך שזה לא יגמר בטוב 🙂 ההגשה חביבה: שום בצנצנת (טרנד ישן), שמן זית, מוגש עם לחמניה הום מייד. חמוד.

תפו"א מטוגן עם רוטב אלי אוליו ושום (15 ש"ח)-סוג של צ'יפס. זהו.

סלט עגבניות בלאדי וגבינת פטה (18 ש"ח)– לא טעמתי, אבל נראה מעולה

סלט דלעת טרי, אגוזים וצימוקים מתוק חריף (18 ש"ח)– המאמם (הצמחוני) אכל ודיווח שהמנה נחמדה, אבל לא מלהיבה.

חציל בלאדי קלוי בגלימת טחינה שער הפרחים (18 ש"ח)– מנה סטנדרטית של חציל בטחינה. טובה, כן? אבל סטנדרטית.

לביבות בטטה ברוטב שמנת ובצל ירוק (18 ש"ח)– טעים. אני נהניתי.

פטריות ממולאות במבחר גבינות (24 ש"ח)-well, שוב, מנה בנאלית משהו. לא רעה. באמת שלא. אבל…לא משהו שלא ראינו קודם.

אספרגוס על הגריל ברוטב תפוז ובלסמי (30 ש"ח( – אני מתה על אספרגוס. בחיי. והאספרגוסים נראו כ"כ מבטיחים! שמנמנים וירוקים! אבל אספרגוס (בדיוק כמו בצק פיצה) נבחן ברמת הקשיות שלו: כשמרימים אותו, האם הוא נופל מטה? ובכן- במקרה הזה המבחן נכשל כשלון חרוץ. חבל.

תיבול מעניין, חומרי גלם טובים, בישול יתר.

מיני המבורגר (18 ש"ח)– המבורגר כיפי, בגודל של שלושה ביסים. טעים, עסיסי וההגשה שלו כ"כ מתוקה!

נקניקיות צ'וריסוס עגל על הגריל ברוטב צ'ימיצ'ורי (28 ש"ח)– שתי נקניקיות עסיסיות וטובות. אחת מהמנות המוצלחות של הערב.

קבב טלה על חציל חם בגלימת טחינה (28 ש"ח)– ההריונית שהזמינה את המנה טענה שהיתה מעולה (לא טעמתי. למדתי מזמן שלא לדחוף את המזלג שלי לצלחות של הריוניות, בטח לא כשהן באמצע שבוע 37…)

שרימפס בחמאה, שום ויין לבן (34 ש"ח) (18 ש"ח)- ובכן, רבותי- אכזבה. התיבול מוצלח, אבל גם כאן- השרימפס עשויים מדי: רכים וסמרטוטיים. חבל. מנה עם המון פוטנציאל.

קרם תירס (מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)– סוג של פולנטה שמקורה באבקה, כנראה. לא עשויה מספיק. אכזבה.

כרוב ממולא בבשר(מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)-פה דווקא היתה הפתעה נעימה: במין סיר חרס קטן, שכבו להם שלושה עלי כרוב שמנמנים, ממולאים בקציצות בשר מתובלות. מנה מעולה!

בגזרת הקינוחים:

פודינג לחם ברוטב קרמל טופי ובנוסף– פונדו שוקולד (שחוסל בחציו עוד לפני שהצלחתי להגיע על המצלמה…).

עם הפונדו הוגשו מגוון פירות, עוגיות, מרשמלו (מעולה!) וואפלים קטנים.

מעולה!

(אם השוקולד היה 100% מריר ולא מעורב- עדיף, אבל ניחא).

בשורה התחתונה:

כל המנות עלו כ 450 ש"ח- מהיר הוגן וסביר להפליא.

שירות טוב ואוירה כיפית.

עם קצת "פיין טיונינג" בקצוות (שרימפס, אספרגוס), המקום הזה יהפוך לפייבוריט החדש שלי באיזור חיוג 04.

תחנה שביעית- סגירת מעגל (או: סוף דבר).

עצירת אספרסו עבור המאמם (הנהג) בקפהנטו ביתן אהרון סגרה לנו את היום המושלם הזה.

***

הלאה בתכנון: הסיור הקולינרי בנצרת שלא בא לידי מימוש.

מי מצטרף?:-)

___________________________________________________________________________________________ להמשיך לקרוא