אכזבות

בתור בני אדם בוגרים, אנו עוברים כברת דרך, צוברים חוויות, הישגים, ריגושים, הצלחות, כשלונות ולעיתים, כמובן- גם אכזבות:

ציון מבאס במבחן קריטי, ריתוק לבסיס בסופ״ש אחר שבועיים בבסיס, פרידה מבן/בת זוג, סמינריון מהגיהנום באוניברסיטה, פרויקט שנפל בעבודה.

היום, ברטרוספקטיבה, ברור לי שאין תחושת אכזבה ועלבון צורבת יותר, מאשר כשהילד שלך יורק בבוז את המרק שהכנת לו.
בשארית כוחותייך.
בחצות הליל.
ואז חיכית שיתקרר.
וחילקת לקופסאות.

״תכל׳ס״ הוא מביט בי במבט רב משמעות ״איפה האבוקדו והבננה שהיו פה קודם??״.

סבבה.
נראה את האבוקדו קם אליך ב 02:50.
בהצלחה.

ציפיות יש רק בכריות

כשכרמל נולד, נשבעתי לעצמי שאני לא אהיה מהאמהות ה”אובר אצ’יבריות”:

אלה שמצפות שיתהפך בגיל 10 שבועות, יזחל בגיל 4 חודשים ויום, ילך בגיל 8 חודשים, יהגה בכתבי סוקרטס בגיל שנתיים, ידבר שש שפות בגיל 8, יסיים תיכון בגיל 14 תוך כדי קבלת פרס בטחון ישראל ודוקטורט בגיל 18.

אלה ששולחות את הילד לכיתת מחוננים, מתמטיקה מוגברת, צרפתית, איטלקית וספרדית.

אלה שדוחפות את הילד לחוג פסנתר, ג’ודו, כדורסל, מחשבים, יצירה, ריתמיקה, טיסנים, נוער שוחר מדע, חוג סיירים של החברה להגנת הטבע, הצופים וחלילית.

אבל היום, ממרומי 4.5 חודשי אמהות, הגיע השלב שבו אני שואלת את עצמי:

האם זה באמת, ב-א-מ-ת כל כך נורא לצפות שאם הילד מתהפך בלילה מהבטן לגב, הוא ידע לחזור בחזרה, במקום להקים אותי שבע פעמים כדי להפוך אותו???