אני (לא) טקסט פוליטי

אני לא אדם פוליטי. רחוק מכך.
אני לא האדם שיכנס לויכוח על "החזרת שטחים- בעד או נגד", אני לא מהמתפקדים למפלגות, אני לא הוגה ארוכות במדיניות החברתית-כלכלית-בטחונית של מפלגה זו או אחרת ומי שישאל אותי איפה אני ממוקדמת על הסקאלה הפוליטית, יקבל תשובה של "מרכז מתון" או משהו בסגנון, העיקר כדי לא להכנס לדיון ארוך, שסביר להניח שאמאס בו עוד בטרם החל.
גם הפעם, אין בכוונתי להעלות פוסט פוליטי חוצב להבות וחי נפשי- לא תמצאו בסופו מסקנה חד משמעית בנושא לדעתי הפוליטית.

אז למה בעצם אני טורחת? כי מחר, 22.1.13, אעמוד בקלפי עם הבנדיט הקטן על הידיים ואם לומר את האמת, עצוב לי.
עצוב לי שהמדינה מנוהלת על ידי עסקנים מגלומניים, חשוכים, צרי מוחין ואינטרסים  פוליטיקאים שלא ראויים לאמון שניתן להם במסגרת תפקידם.
עצוב לי שאני לא יכולה באמת ובתמים להבטיח לבנדליקו שהוא יגדל לעתיד טוב יותר.
ועוד יותר עצוב לי – שאין אלטרנטיבה.
עצוב לי שאין מועמד או מפלגה שאני יכולה לומר בלב שלם שמייצגים אותי, את הערכים שלי, את הדעות (הלא קיצוניות) שלי, שמטפחים אותי כאזרחית פרודקטיבית, שמאפשרים לי להתגאות בהם ובמדינה אותה הם מייצגים ומאפשרים לי לחזות ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" במלוא הדרה.
ולמרות כל זה- אני אצביע.

אז בשביל מה כל הפסקה הלא-באמת-קוהרנטית הזו?
כי אני יודעת שאני לא היחידה שמאוכזבת ואני לא היחידה שמתלבטת. ולמרות זאת-
אם אתם מתלבטים האם להצביע או לא- אין התלבטות: לכו להצביע.

אם אתם מתלבטים למי להצביע, זכרו:
אתם לא מצביעים לאדם, אלא למפלגה ולכן,
אל תצביעו למפלגה הטרנדית רק כי היא טרנדית, כי כמו בכל אופנה: טרנדים נועדו להתמוסס;
אל תצביעו למפלגה שסביר שלא תעבור את אחוז החסימה כי חבל על הקול שלכם (הוא חשוב דיו);
אל תצביעו לזו שהמצע שלה כולל רעיון אחד בלבד שקל לכם יותר (או פחות) להזדהות איתו, כי מחרתיים בבוקר נגלה שיש על השולחן נושאים חשובים לא פחות;
וגם לא לזו שההורים שלכם מצביעים אליה, כי "הם יודעים". כי לפעמים- הם לא.

אז למי כן?
מצביעים למפלגה שאתם באמת מבינים את המצע שלה ושלמים איתו (או עם רובו, או לפחות עם הסוגיות המרכזיות שבו). מצע שכולל מענה לקשת של סוגיות: חברתיות, כלכליות ובטחוניות  ("אבל הם סמולנים, איכס" זו לא סיבה לגיטימית. כלומר, יכול להיות, אבל יתכן וזו הסוגיה הכי שולית במצע "שלהם" ובשורה התחתונה- "הם" אולי אלו שלא דופקים אתכם).
אני לא חושבת שמי מהמתמודדים כיום מסוגל/ת להיות ראש ממשלת שייצג/תיצג אותי נאמנה.
בגלל זה חשוב לי למלא את הכנסת בח"כים טובים ואיכותיים, שיהיו עזר כנגדו/ה, שיהיו הבאפר שלי שלנו בפני גחמות יוזמות חקיקה אשר משרתות את האינטרסים של אלו החתומים עליהן בלבד;
שיקדמו נושאים יומיומיים חשובים שעל הפרק (או לפחות, שישימו נושאים חשובים על הפרק) ורצוי כאלה שאינם בטחוניים כי, מה לעשות, ביומיום אנחנו לא יושבים במקלטים (בעצם, גם בימים בהם אנו יושבים במקלטים, אנחנו עדיין נדרשים לקיום מינימלי).
שיזכרו כי כשמם כן הם: נבחרי העם. שהם, בעצם, עובדים בשבילי ולא להפך ומן הראוי שיעריכו ויכבדו את המקום בו הם נמצאים- בזכותנו.

אלה רק חלק מהסיבות שבגינן (גם) הפעם, אני לא אבחר בביבי.
רבים וטובים הסבירו זאת  (והנה פוסט אחד שמסכם בצורה די ברורה) אבל בשורה התחתונה- אין פה פרטנר לשלום: לא איתי, לא עם העולם ולא עם העם.

ובכל זאת-

תבחרו.
גם אם אתם לא בטוחים מה הבחירה הנכונה, בחרו את מה שהכי קרוב אליה,
אבל בכל מקרה- דעו למה אתם בוחרים דווקא בה.
והכי חשוב- בחרו.

vote.001

לפעמים אני פטריוטית. היום לא.

בתור בת לצנחן נכה צה"ל מששת הימים, ידעתי לדקלם את כל המור"קים של 101 ואריק שרון. כי אני גאה במדינה שלי.

בתור מי שתקופת השירות שלה עברה טרם הנסיגה מלבנון ואין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל החברים ששוכנים לבטח בבתי הקברות, למדתי מה חשיבות המשפט "שלום וביטחון" ובמקום לחפש איך לקצר שירות, התנדבתי למילואים. כי חשוב לי לתרום למדינה שלי.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים מצאתי עצמי נושאת דיונים חוצבי להבות באזני כל חברי בתפוצות שמוכנים לשמוע, על כמה שארצנו קטנטונת היא, אך נפלאה וכמה התקשורת הבינלאומית עויינת ובאמת, כל חטאנו הוא הסברה לקויה. בחיי. פשוט חשוב לי שידעו שאני די גאה במדינה שלי.

במשך שנים רבות האמנתי במדינה שלי. בצבא שלי. במשטרה שלי. בבתי המשפט שלי.

באמת האמנתי שאני חיה במדינת חוק, ומי שמאיים על החוק, על קיומה של המדינה, על קיומי- נענש.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו התפכחתי. שבו הבנתי שהמדינה שלי לא תמיד תעמוד מאחורי.

שלפעמים יש סיטואציה שבה אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת כלום בתמורה, שזה החוק שלא תמיד הוגן, שאנחנו לא מגינים על החלשים ובעצם מחזקים את החזקים.

תכל'ס?

למדתי לחיות עם זה. עם האכזבה.

אז אני משתעשעת מדי פעם במחשבות על רילוקיישן, או מחליטה לצאת להפגנה זו או אחרת או לחתום על עצומה רלוונטית יותר או פחות, כדי להרגיש שאני משנה משהו.

ומה לעשות- מפגרת אבל אופטימית, אני ממשיכה לקוות שבסוף יהיה בסדר.

***

ואז אני מדליקה בבוקר את המסך ורואה את זה.

ובא לי להקיא.

ואז בא לי לבכות.

ואז בא לי לתפוס את הטיסה הראשונה לכל מקום שהוא לא פה.

הזילות הזו בחיי אדם נשגבת מבינתי.

הקלות שבה אדם יכול לפגוע בילד, להשאיר אותו להתבוסס בדמו ולהמלט מהמקום, מבלי להסגיר עצמו- חלילה, פשוט לא תתואר.

3 שנות מאסר ועוד שנה על תנאי ופיצויים של 30,000 ש"ח )ואני בכלל לא מדברת על הסכום המגוחך. ההוצאות של טיפול בילד בקומה ובתקווה שיתעורר- בתהליך השיקום לא מדגדגות לסכום הזה את האפס…(. זה המחיר.

וכל זה- בהסדר טיעון.

איזה הסדר? אני אודה ובתמורה לכך, אתם תודו לי בעונש מופחת.

***

אז מה עוד שווה לשלוש שנות מאסר?

מסתבר שפגיעה והפקרה של ילד בן 12 שווה לגניבת 400 אלף שקלים, לגניבת רכב )אם אתה פלסטיני. לא יודעת מה הדין לגבי ישראלים(, להריגה בשוגג, לתקיפה מינית של ילדות בנות 14 ולזריקת נעל על שופטת )כמובן שהעונש חמור, למען יראו ויראו, כי הרי זריקת נעליים ברחובות היא אחת מהתופעות הקטלניות ביותר שידעה ארצנו(.

פרופורציות, מישהו?

***

זו המדינה שעליה אני אמורה לסמוך שתגן עלי.

זו המדינה שממנה אני מצפה שתחזיר את הנעדרים הביתה.

זו המדינה שממנה אני מצפה לחוקק חוקים ולהעניש בחומרה את מי שעובר עליהם.

ציפיות, מסתבר, יש כנראה רק בכריות.