אני (לא) טקסט פוליטי

אני לא אדם פוליטי. רחוק מכך.
אני לא האדם שיכנס לויכוח על "החזרת שטחים- בעד או נגד", אני לא מהמתפקדים למפלגות, אני לא הוגה ארוכות במדיניות החברתית-כלכלית-בטחונית של מפלגה זו או אחרת ומי שישאל אותי איפה אני ממוקדמת על הסקאלה הפוליטית, יקבל תשובה של "מרכז מתון" או משהו בסגנון, העיקר כדי לא להכנס לדיון ארוך, שסביר להניח שאמאס בו עוד בטרם החל.
גם הפעם, אין בכוונתי להעלות פוסט פוליטי חוצב להבות וחי נפשי- לא תמצאו בסופו מסקנה חד משמעית בנושא לדעתי הפוליטית.

אז למה בעצם אני טורחת? כי מחר, 22.1.13, אעמוד בקלפי עם הבנדיט הקטן על הידיים ואם לומר את האמת, עצוב לי.
עצוב לי שהמדינה מנוהלת על ידי עסקנים מגלומניים, חשוכים, צרי מוחין ואינטרסים  פוליטיקאים שלא ראויים לאמון שניתן להם במסגרת תפקידם.
עצוב לי שאני לא יכולה באמת ובתמים להבטיח לבנדליקו שהוא יגדל לעתיד טוב יותר.
ועוד יותר עצוב לי – שאין אלטרנטיבה.
עצוב לי שאין מועמד או מפלגה שאני יכולה לומר בלב שלם שמייצגים אותי, את הערכים שלי, את הדעות (הלא קיצוניות) שלי, שמטפחים אותי כאזרחית פרודקטיבית, שמאפשרים לי להתגאות בהם ובמדינה אותה הם מייצגים ומאפשרים לי לחזות ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" במלוא הדרה.
ולמרות כל זה- אני אצביע.

אז בשביל מה כל הפסקה הלא-באמת-קוהרנטית הזו?
כי אני יודעת שאני לא היחידה שמאוכזבת ואני לא היחידה שמתלבטת. ולמרות זאת-
אם אתם מתלבטים האם להצביע או לא- אין התלבטות: לכו להצביע.

אם אתם מתלבטים למי להצביע, זכרו:
אתם לא מצביעים לאדם, אלא למפלגה ולכן,
אל תצביעו למפלגה הטרנדית רק כי היא טרנדית, כי כמו בכל אופנה: טרנדים נועדו להתמוסס;
אל תצביעו למפלגה שסביר שלא תעבור את אחוז החסימה כי חבל על הקול שלכם (הוא חשוב דיו);
אל תצביעו לזו שהמצע שלה כולל רעיון אחד בלבד שקל לכם יותר (או פחות) להזדהות איתו, כי מחרתיים בבוקר נגלה שיש על השולחן נושאים חשובים לא פחות;
וגם לא לזו שההורים שלכם מצביעים אליה, כי "הם יודעים". כי לפעמים- הם לא.

אז למי כן?
מצביעים למפלגה שאתם באמת מבינים את המצע שלה ושלמים איתו (או עם רובו, או לפחות עם הסוגיות המרכזיות שבו). מצע שכולל מענה לקשת של סוגיות: חברתיות, כלכליות ובטחוניות  ("אבל הם סמולנים, איכס" זו לא סיבה לגיטימית. כלומר, יכול להיות, אבל יתכן וזו הסוגיה הכי שולית במצע "שלהם" ובשורה התחתונה- "הם" אולי אלו שלא דופקים אתכם).
אני לא חושבת שמי מהמתמודדים כיום מסוגל/ת להיות ראש ממשלת שייצג/תיצג אותי נאמנה.
בגלל זה חשוב לי למלא את הכנסת בח"כים טובים ואיכותיים, שיהיו עזר כנגדו/ה, שיהיו הבאפר שלי שלנו בפני גחמות יוזמות חקיקה אשר משרתות את האינטרסים של אלו החתומים עליהן בלבד;
שיקדמו נושאים יומיומיים חשובים שעל הפרק (או לפחות, שישימו נושאים חשובים על הפרק) ורצוי כאלה שאינם בטחוניים כי, מה לעשות, ביומיום אנחנו לא יושבים במקלטים (בעצם, גם בימים בהם אנו יושבים במקלטים, אנחנו עדיין נדרשים לקיום מינימלי).
שיזכרו כי כשמם כן הם: נבחרי העם. שהם, בעצם, עובדים בשבילי ולא להפך ומן הראוי שיעריכו ויכבדו את המקום בו הם נמצאים- בזכותנו.

אלה רק חלק מהסיבות שבגינן (גם) הפעם, אני לא אבחר בביבי.
רבים וטובים הסבירו זאת  (והנה פוסט אחד שמסכם בצורה די ברורה) אבל בשורה התחתונה- אין פה פרטנר לשלום: לא איתי, לא עם העולם ולא עם העם.

ובכל זאת-

תבחרו.
גם אם אתם לא בטוחים מה הבחירה הנכונה, בחרו את מה שהכי קרוב אליה,
אבל בכל מקרה- דעו למה אתם בוחרים דווקא בה.
והכי חשוב- בחרו.

vote.001

מדינת חלם.

כ"כ הרבה נכתב אודות ונגד המאגר הביומטרי המושמץ- ובצדק.
אני לא מתיימרת להיות מבינה גדול באבטחת מידע או מערכות ממוחשבות ועדיין יודעת שפוטנציאל הכשל הטכנולוגי פה הוא עצום.
אני גם לא מתיימרת להיות מבינה גדולה בפוליטיקה ועדיין לא מבינה איך הצעת חוק שכזו יכולה לעבור בצורה כה חלמאית.
אותי לימדו בשיעורי האזרחות שבכנסת 120 ח"כים. אז איך יכול להיות שהצעת החוק הזו, שטומנת בחובה משמעויות כל כך קריטיות הנוגעות לזכויות האזרח שלנו, לפרטיות שלנו, לחופש התנועה שלנו הצליחה לעבור באמצעות הצבעה של 54 ח"כים בלבד?! (40 בעד, 11 נגד ושלושה נמנעים, אם תהיתם).
אני באמת רוצה להאמין שלא יכול להיות שכוווולם אדישים. אני רוצה לחשוב שלאנשים אכפת.

אבל באופן מפתיע, לא זה מה שמצליח להוציא אותי משלוותי.

מדהים אותי איך שחודשיים לפני השקת האייפון, כול הציבור (הפיזי והוירטואלי) ידע לדקלם בדיוק איזה אפליקציה היא השווה ביותר, מה ההבדלים בין סוגי המכשירים ולכל אחד היתה דעה (או שתיים) נחרצת אודות טיב המכשיר, סוגי תכניות החיוב העתידיות ובאופן כללי- דעה. לא חשוב על מה.
בכל אתרי האינטרנט הועלו כתבות מלאות בספקולציות אודות חבילות הגלישה, סקירות מוצרים וחוות דעת.
הפורומים רעשו וגעשו ודמיט- אפילו האחיינית בת ה 3 של הזוגי יודעת מה זה אייפון ואיך משתמשים בו!
אתמול, חנות idigital והחל מהיום גם מרכזי השירות והחנויות של חברות הסלולר, היו מלאות באנשים שנהרו לראות את הפלא, לשאול, לבדוק לעומק תכניות חיוב, להתדיין ושוב- לחוות דעה.
וכל זה, בשביל מכשיר סלולרי. מותרות. פינוק.

ובכל זאת, הצליחו להעביר את הצעת החוק בלי שכל הציבור ידע, ישמע, יזדעזע וימחה.
למעשה, בלי שכל הציבור יהיה מודע להשלכות לטווח ארוך.
למרות המאמצים, ההסברה והאנרגיה- כ"כ הרבה אנשים עוד שואלים "אבל מה בעצם הבעיה?"
בכל התכנסות, עצרת או אסיפה- אפשר לספור את כמות המשתתפים בעשרות או מאות בודדות.

וזה- זה מה שמצליח להדהים אותי.
אנחנו מסוגלים לצאת מגדרנו כשמדובר על הצעצוע החדש והמאגניב, אבל מקבלים בשלוות נפש את ההתעללות הזו בדבר השולי, איזוטרי והקטן הזה, שנקרא "חופש".
עצוב.

אני מוצאת את עצמי רוצה להאמין שלא יכול להיות שכוווולם אדישים. אני באמת רוצה לחשוב שלאנשים אכפת.

מזמינה אתכם לקרוא את דברי האזרח ח', להכנס אל מטה המאבק במאגר הביומטרי , לשאוב עוד קצת אינפורמציה ולא פחות חשוב-
לבוא לצעוד איתנו ביום שישי הקרוב, 11.12.09 בשעה 11:00, כי מתישהו צריך לדעת להגיד "די". לא?