מוזס- מילה טובה על שירות

יש לי הרבה דברים לומר על "מוזס".

אם לומר את האמת, רובם לא נעימים לאוזן:

ההמבורגרים שלהם בינוניים למדי, השירות במסעדות שלהם לא אחיד ברמתו, הבעלים לא מצטיירים בתור הסכין הכי חדה במגירה ומוטב היה לו היה משאיר את ניהול מערכת היחסים עם הציבור והתקשורת לחברת יח"צ מצטיינת.

נראה לי שמוזס אכן היתה בין המסעדות הבולטות שהחדירו לתודעת הציבור הישראלי שו"מסעדת המבורגרים" היא לא רק בורגראנץ' ומקדונלד'ס ושהמבורגר הוא לא רק פאסט פוד או ג'אנק פוד, אלא גם מזון "גורמה", כזה שמגישים במסעדות (ייעודיות ובכלל) בתור מנה שעומדת בכבוד בזכות עצמה ולא רק בתור ארוחת ילדים.

איפה הקאץ'?

ההמבורגר ,מבחינתי לפחות, מלכתחילה לא היה מדהים במיוחד. "ראש לשועלים" אם תרצו. אבל כשיש פחות מתחרים, קל מאוד להתבלט ולחלוש על נתח שוק גדול יותר.

לכן בשנים האחרונות, כשהמבורגריות והמבורגרים איכותיים הם לא מוצר נדיר ואלטרנטיבות יש בשפע, החיך (שלי לפחות) הפך למפונק יותר ומוזס ירדה מהפרק.

***

רצה הגורל (והעובדה שנמאס לי מסלט העוף של ארומה) והתחשק לי המבורגר לארוחת צהריים.

מאחר ואני עובדת בעיר האורות-פתח תקווה, החברים בתן ביס לא משאירים הרבה מרווח תמרון והפור נפל על מוזס.

ביום חמישי בשעה 13:30 בוצעה ההזמנה ממוזס רמת החיל: המבורגר בקר, במידת עשיה M, סלט ירוק ומים מינרלים.

השעה 13:34 טלפון: מ"דברת **** ממוזס. יש לנו בעיה קטנה היום ונגמרו לנו המים המינרלים במסעדה. מה תרצי במקום?"

מים.

"אולי דיאט קולה? ספרייט"?

מצטערת, רק מים.

"אולי מים בטעמים?"

מצטערת, שותה רק מים.

"את יודעת מה? אני אמצא פתרון. תקבלי מים".

עד כאן, הכל טוב.

בסביבות השעה  14:30 התחלתי לחוש את בטני רוגשת ואת קיבתי מתעוררת משנת ה"יוגורט-1.5%-של-11-בבוקר" שלה.

בשעה 15:00 כבר התחלתי לזוע על כיסאי בחוסר סבלנות (ומי שמכיר אותי לפחות 10 דקות יודע שכשאני רעבה או עייפה, לא מדברים איתי. פשוט לא. אני בלתי נסבלת, כך שאם פניתם אלי ועניתי בחוסר נחמדות- אני מתנצלת. על מה שצריך לעשות זה לתת לי פחמימה מסוג  כלשהו).

בשעה 15:15 התקשרתי אל המסעדה.

ענתה לי בחורה חביבה שלה הסברתי  (בנימוס! בנימוס! 5 שנים ב"סלקום" עושים לך את זה) שקרוב לשעתיים המתנה, זה פשוט לא הגיוני (במיוחד לאור העובדה שבפעמים הקודמות שהזמני מהסיף בדיזנגוף, המשלוח היה תוך 20 דקות אצלי בבית…)

לאחר סבב התנצלויות הבטיחה " השליח עוד 2 דקות אצלך ואני דואגת שאחראית משמרת תחזור אליך תוך 15 דקות!".

אחרי 5 דקות אכן הגיע השליח.

באמתחתו (המעוצבת היטב, יש לומר- וכבר החמאתי בעבר למוזס על האריזות המעולות) מים מינרלים (!) סלט ירוק (ורענן) והמבורגר פושר להפליא במידה עשיה WD.

עכשיו, אני יכולה לחיות עם "פושר". בשביל זה אלוהים בראה את המיקרו לשעת צרה.

אבל עם WD אני לא יודעת להתמודד.

מבחינתי זהו פשע כנגד האנושות ואני די משוכנעת שלו הפרה היתה יודעת שכך תסיים את הקריירה, היא היתה בועטת את הקצב לכל הרוחות.

חיממתי לי את הקציצה במקרו והתחלתי לנקר בה, מתוך תקווה שאולי, רק אולי, בגוף ההמבורגר יתגלה בשר אדמדם.

יוק.

אחרי 5 ביסים לוותה הכבודה לפח ונשארתי עם הסלט .

לשמחתי, מזכירתנו המאממת מחזיקה קורנפלקס במגירה הסודית ולי היה חטיף חלבון טעים והשעה כבר ממילא היתה קרוב ל 16:00 ואוטוטו הולכים הביתה לאכול, אז לא היה נורא.

אחרי 15 דקות נוספות- טלפון.

חלי (??) ממוזס.

חלי שמעה את הסיפור והשתנקה לה בשקט.

כשחזר לה האוויר סיפרה לי שכן, אכן היתה היום תקלה במסעדה והרבה משלוחים התעכבו או לא יצאו ואז התנצלה בשטף במשך בערך 4 דקות נוספות (בשלב הזה הבנתי שהבחורה במצוקה אמיתית: סביר להניח שכמוני היו עוד רבים והיא בודאי מתנצלת כבר כמה שעות ברצף) והודיעה "אני מזכה אותך בעלות הארוחה".

הודיתי לחלי על הזיכוי (בסופו של דבר, זה נראה לי רק הוגן ובאמת שלא ראיתי צורך להמשיך ולהטיף) ואז הוסיפה "ואני מזינה למערכת שמגיעה לך ארוחה נוספת זהה בחינם".

פה כבר באמת הופתעתי: באמת שאין צורך, תודה.

"לא, לא, היתה פה פאשלה ואני רוצה לפצות אותך".

פייר? שיחקו אותה.

בפעם האחרונה שהתלוננו, אני וחברה, על שירות גרוע התגובה שקבלנו היתה "אתן לא בסדר" (וגם "הפוסט שלכן מתלהם וחצוף" או משהו בסגנון) ואז דובר על מסעדה שנחשבת יוקרתית משהו.

לכן במקרה הזה, באמת שלא ציפיתי ליותר מדי- כל מה שרציתי היה זיכוי והרהרתי לעצמי, שאם יתנו לי איזה קינוח או הנחה לפעם הבאה, זה יהיה סוג של פיצוי הולם.

***

(בשלב הזה סיפרתי את ההשתלשלות לזוגי שעדכן אותי, שחבר שלו עדיין ממתין מ 12 בצהריים למשלוח מאותו הסניף…)

***

הפתעה נוספת צצה לי אתמול ב 13:30 בצהריים.

הטלפון צלצל ועל הקו- בחורה חביבה ממוזס (ששמה זרח מפרחוני. פולי? מלי?) שרצתה לעדכן אותי ש"בנוסף לזיכוי שביצענו ולארוחה שתמתין לך בפעם הבאה, אני מצרפת לך קינוח על חשבוננו, סליחה על הבלגן ותודה על הסבלנות".

הודיתי לה מקרב לב (באמת!) והסתכלתי על הזוגי במבט המום.

בזה- עוד לא נתקלתי.

***

זה, גבירותי ורבותי, ניהול משברים  101.

אני מדירה את רגליים מבתי עסק מצויינים עם שירות גרוע ואין שום סיבה שזה לא יהיה להפך.

ולא- המשמעות היא לא שמעכשיו בלוטות הטעם שלי תקהנה ופתאום ההמבורגרים של מוזס יערבו לחיכי משל היו "סרגוס", אבל כן- כשיתחשק לי המבורגר סביר, אני בהחלט אקח אותם בחשבון.

וכן- כשאתקל במקרים של שירות לקוי, הם בהחלט יהוו רף הולם.

בשורה התחתונה- שאפו 🙂

סאקורה- לא כולל שירות #2

אני אוהבת סושי.

אבל ממש.

לא אהבה כמו "אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה", אלא אהבת אמת. כזו שמשתווה רק לאהבתי לנעליים. כזו שגורמת לגוף לפנות בכח מקום לעוד רול.

מצד שני, אני לא מתה על בועז צאירי.

לא משהו אישי- אני בטוחה שהוא אדם מאוד נחמד, כן?

אבל משהו לא נראה לי לעניין בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

מצד שלישי, לפני שבועיים עלה באתר YEMAMA* שובר ב 50 ש"ח לארוחה בשווי 100 ש"ח בסאקורה.

ואני?

אני בחורה נחמדה, כזו שמשתדלת לתת הזדמנות שניה, במיוחד אם היא עולה לי ממש מעט.

אז גייסנו זוג חברים ובערב יום שני שמנו פעמינו אל הסניף התל אביבי, ברח' קינג ג'ורג'.

***

לקח משהו כמו 10 דקות עד שניגש אלינו מלצר (ופה אין תלונות. סה"כ ישבנו חבורה צוהלת ושמחה ואני אפשר היה לדעת אם אנחנו מוכנים להזמין או לא).

עכשיו, מכירים את הימים האלה שהשעון המעורר בבוקר לא מצלצל, זרם המים חלש, נגמר החלב ונהג מונית כמעט דרס אתכם במעבר החציה מתחת לבית והכל נראה כאילו היקום רומז לכם להשאר בבית ואז כל היום שלכם מעוך?

אז זה.

המלצר- עייף, חמוץ, מפוהק ודי משועמם, נעמד מעל השולחן במבט של "אוקיי, נו?".

ניחא.

שאלות נשאלו, תשובות ניתנו (אחת השאלות אגב, היתה: "המנה הזו מטוגנת? כי אני לא אוכלת דברים שצופו בפנקו או טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. זה חשוב". אנחנו עוד נחזור אליה) והמנות הוזמנו.

לאחר כ 15 דקות ראשונות, הגיעה המנה של הזוגי: סלט הרוסמה: איטריות סויה, גזר ומלפפון. הזוגי, מחונך להפליא והמתין עד ששאר יושבי השולחן יקבלו את המנות. פולני או לא?

לאחר 2 דקות הגיע קערה עם אורז לבן, שאמורה היתה ללוות את אחת מהמנות.

לאחר 15 דקות נוספות, בהן בוששו שאר המנות מלהגיע, הוא נשבר והתחיל לאכול. לדבריו- היה טעים.

לאחר מס'  דקות הגיעו שאר המנות: ג'מבו שרימס מצופים שבבי פנקו ושקדים בטמפורה, גיוזה חזיר וקאריי אגה עוף- חטיפי עוף במשרה ג'ינג'ר ותבלינים יפניים על מצע אורז.

החברים טוענים שהמנות הראשונות היו מצויינות.

אני (שכאמור- לא אוכלת מה שמטוגן בשמן עמוק, טמפורה או סויה) נוטה להאמין.

האמנות גם נראו מצויין: גדולות ואסתטיות.

המנה שהזמנתי לעצמי: שני שיפודי יאקיטורי- 2 שיפודי חזה עוף ברוטב יאקיטורי.

עכשיו- בכל מסעדה יפנית בה אכלתי, בארץ או בחו"ל, שיפודי יקיטורי הם שיפודי עוף על הגריל בתיבול וברוטב יאקיטורי.

בסאקורה, מדובר על שיפודים שצופו בפנקו וטוגנו בשמן עמוק.

הפתעה!

אז אולי אני נאיבית כשאני מניחה שאם אמרתי למלצר שאני לא אוכלת מטוגן, הוא יטרח ליידע אותי על כך כשאני מזמינה את המנה. אשמתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי להרמת הגבה והשאלה "אז איך את חושבת שמכינים אותם?" בטון של "כאילו, מה את כבר מבינה, כזה?" (למי שתהה, התשובה היא, כמובן: מאחר ואני מבוגרת ממך בעשור, מה שנותן לי 10 שנים פור עליך באכילת סושי- לא מעט. וגם אם לא- זו עדיין לא סיבה לתפוס עלי תחת, כן? יש לי מספיק משלי)

בפועל, חייכתי בנימוס והחזרתי את המנה. ביקשתי להחליף אותה בסשימי סלמון.

ב 20 הדקות הבאות בהן הזוגי וזוג החברים אכלו, אני ישבתי והתבוננתי בערגה (ורעב! מה אני יכולה לעשות שבכל שאר המנות היתה סויה??) וסשימי? אין.

רק כשהגיע הסושי, הגיע עימו הסשימי (בחמישה נתחים נאים :-)).

הזוגי הזמין סאקורה רול I/O שרימפס בטמפורה עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ותוספת נוספת שאינני זוכרת מהי מצופה בשומשום (8 יחידות).

אני הזמנתי רול ירושלמי I/O טונה, סלמון ודניס עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

החברים הזמינו חצי רול (4 יחידות) I/O סלמון סקין שהגיע עם מלפפון ואבוקדו ו- רול בוסטון- I/O סלמון+סלמון סקין עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

הזוגי ואני היינו תמימי דעים שהבוסטון רול היה, well, סתמי. הרול המקביל באונמי מצליח לקלוע יותר לטעמי (ואני באמת לא יודעת מה הסיבה. על פניו מדובר בחומרי גלם שמלכתחילה אינם דומיננטיים מדי בטעמם).

הסאקורה רול של הזוגי היה לדבריו, מעולה.

גם הרול הירושלמי היה מצוין: נתחים מכובדים של דגים (אולי הפעם לא קפואים:-)), טעמים שמשתלבים היטב ובאופן כללי- רול גדול ומצוין.

החברים נהנו גם הם.

במהלך הארוחה לקח לנו בערך 10 דקות לנסות ולמצוא מלצר ( 0 קשר עין עם הלקוחות…) ולבקש מים וסויה, אותם קיבלנו אחרי 15 דקות נוספות (כמובן, בלוייוי פרצוף חמוץ, אך מובן: הרי הפרענו למלצר באמצע שיח החולין שערב עם ידידותיו שנכנסו לומר שלום. חצופים שכמותנו).

נורא רצינו קינוח, אבל כשהבנו שמפה לא תבוא הישועה, ביקשנו חשבון (שהגיע במהירות מפתיעה).

סה"כ 452 ש"ח (בליווי קולה זירו ובירה קירין).

בפועל שילמנו 400 ש"ח בתלושים מ  YEMAMA (בפועל עלו לנו 200 ש"ח)+ 52 ש"ח הנותרים.

על אף מחאותי חברנו טובי הלב השאירו טיפ והתפנקנו לנו בגלידה מהבאצ'ו.

***

עכשיו, זה לא שהארוחה היתה רעה:

כל המנות הראשונות היו טובות ו 50% מהרולים שלנו היו מצויינים.

עם זאת, ממסעדה שחורטת על דגלה את סטטוס "המסעדה היפנית הטובה בישראל", 50% זה פשוט לא מספיק.

על השירות- אין לי שום דבר טוב לומר.

כלום.

אני לא מצפה לשירות כזה בדוכן הפלאפל החביב עלי בואדי ניסנאס או בשוק האוכל בסנטר, לא כל שכן במסעדה כמו סאקורה, שאמורה להיות היפנית הטובה בישראל.

אני די משוכנעת שאיפשהו, איזשהו יפני היה מתהפך בקברו לו היה קורא את הפוסט הזה.

לא נחזור, והפעם לא בגלל האוכל.

חבל.

***

*אני מאוד מרוצה מתופעת "קבוצות הרכישה" שצצו לאחרונה כמו מומחי מדיה חברתית אחרי 2008:

האופציה לקנות שירותים שבין כה וכו אני צורכת ובמחיר מוזל- קוסמת לי מאוד.

אני בטוחה שגם העסקים נהנים מהפריחה המחודשת.

עד כה התפנקתי במניקור פדיקור ב Foxy, גלידה בזיסעלה, ארוחה בסאקורה ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

כולם מנצחים 🙂

שבתשלום!

לא כולל שירות.

תקציר מנהלים:

ארוחת בוקר במאנטה ריי עם ‎ נעלולה: חביתה משעממת (פעמיים!), שקשוקה תעשייתית, סלסלת מאפים טובה, סלט מתובל היטב ושירות מחריד.

***

הבוקר הזה היה מבטיח: השמש זרחה, הציפורים צייצו ורוח נעימה על פני תהום.

קבעתי לארוחת בוקר עם נעלולה. איפה? במאנטה ריי.

עכשיו, בפעם האחרונה שהייתי במאנטה ריי, השקשוקה היתה סבירה מינוס, הפרנץ' טוסט נהדר, הסביצ'ה מוצלחת והשירות היה נסבל. בסך הכל, כדברי המורה פנינה- יש פוטנציאל.

מלצר בעל ארשת חביבה רשם את ההזמנה: שקשוקה, אומלט קישואים ובצל, סביצ'ה וכוס מים.

סלסלת מאפים משובחה הגיעה (כמה נקודות היא?) ועימה פנכות קטנות ממולאות בריבות, זיתים, חמאה וצ'טני מעולה ומתובל היטב.

כאמור- התחלה טובה.

פה זה נגמר.

***

השקשוקה שהגיעה היתה בטעם של רסק עגבניות. הנעלולית ניסתה לחפור קצת ברוטב (מבלי לגעת בביצים או בפרוסת החלומי) והתייאשה.

אומלט #1 הגיע חסר טעם לחלוטין. כלומר היה טעם. של מלח. אחרי ששפכתי חצי מלחיה.

מים? יוק.

מלצרית נקראה אל השולחן ונתבקשה להחליף את האומלט לאחד עם כרישה, פרמז'ן ובזיליקום.

אומלט #2 הגיע (תופים…) חסר טעם. כלומר היה טעם. של חביתה. לא מתובלת. ליטרלי- ביצה בלי שמן במחבת.

אני חייבת לציין שיש אנשים שנוטים לטעות ולחשוב שלכרישה יש אותו אפקט על מזון כמו לבצל. זה הזמן לנפץ מיתוסים: היא לא!.

והמים? יוק.

בשלב זה הגיע סוג-של-אחראי. "הכל בסדר"? ובכן- לא.

הסברנו את מצבה העגום של השקשוקה ואת תקרית אומלט #2 ולא, אנחנו לא רוצות משהו אחר, תודה. כבר סתמנו את עצמנו בלחם, צ'טני וסביצ'ה. אה, וגם בסלט הקטן הנלווה, שהיה טרי ומתובל מצוין (באמת!).

אבל כן, נשמח לכוס מים.

40 דקות מתחילת הארוחה הגיעו 2 כוסות מים. הוריי!.

מכיוון שתוכנן לנו ביקור בשוק האקססוריז, החלטנו להבליג ולהמשיך הלאה. הזמנו חשבון (כלומר, אחרי שמצאנו מלצר ולא, זה לא היה טריוויאלי).

פה הסתיימה ארוחת הבוקר. הסלט, כאמור, היה להיט.

***

לאחר דקות ארוכות של המתנה (במהלכן הרצנו ויז'ואלס של הצוות כורת עצים, סוחט דיונונים ומקליד במכונת כתיבה עתיקה את החשבון) הגיע המלצר ההו-כה-חביב מהמערכה הראשונה, הניח-שלא-בעדינות-יתרה צלחת על השולחן "קחו, הזמנתי לכן קינוח".

-??

-כן, יש פה קדאיף ו…אגסים וריבת שזיפים.

(באותה נימה אגב, הוא יכל לומר "קחו, הבאתי לכן ציאניד ו…כלור. אבל שימו לב לשתות עד הסוף, כן?")

***

החשבון הגיע לאחר כמה דקות נוספות.

באופן בלתי מפתיע, גיליתי שחוייבנו על אומלט #2 (שכאמור, לא באמת נאכל. אני כן חייבת לציין שזו היתה סוג של הפתעה "נעימה" כי אנחנו הימרנו שנחוייב גם על השקשוקה) וכמובן- 2 ש"ח אבטחה…

קראנו לסש"א (סוג-של-אחראי) מהמערכה הקודמת וביקשתי הסבר.

ובכן, קיבלתי אחד: לא, אנחנו לא יכולים לזכות אותך גם על המנה הזו, כי שאלנו אם את רוצה משהו אחר לא, כי למה שארצה להחליף למנה שלישית אחרי ששתי הקודמות היו "סתם" משווע וכבר זיכינו אתכם על שתי מנות שלא נאכלו, לא כי לא באנו רעבות, אלא כי לא היו אכילות ובכלל, השקשוקה היתה חצי אכולה ברור. השקשוקה היתה חצי אכולה כמו שהאומלט היה חצי טעים והוצאנו לכם קינוח שלא נגענו בו, גם כי הוא לא נראה להיט וגם כי המלצר שלך טרח "לזרוק" אותו על השולחן בחוסר חשק ואנחנו לא יכולים מעבר לזה.

הבטנו אחת בשניה והחלטנו לא להתעצבן מעבר לזה.

אחרי שהוצאנו שטרות כסף לפריטה (מתוך מטרה להשאיר 84 ש"ח, ללא אבטחה, כמובן), הוצאתי את הטלפון על מנת לצלם את החשבון.

עשיתי זאת די בשקט, לא באופן מופגן, אבל תוך כדי ניסיונותי לכוון את הפוקוס, צץ לו פתאום משום מקום הסש"א, לקח מידי את החשבון, קימט אותו, הכניס לכיס ומלמל בחמיצות משהו בנוסח "מתוך 300 לקוחות שיש פה כל יום….עזבו, אל תשלמו כלום, שיהיה לם אחלה סופשבוע". אבל אנחנו לא מחפשות ארוחות חינם ואני כן רוצה לשלם על מה שאכלנו "לא, לא. עזבו. שיהיה לכם שבת שלום".

אספנו את פקלאותינו והמשכנו בטיולנו לשוק האקססוריז (שעליו- בפוסט נפרד).

***

ילדים, עזרו לליקוש לזהות את כל הטעויות שנעשו בסיפור הזה ולצבוע אותן בצבעים עליזים!

יושבות אצלכם שתי לקוחות מבואסות: כאלו שהזמינו מקום ותכננו לפתוח את סופהשבוע בארוחה כיפית מול הים. במקום זה, רצה הגורל והן נפלו על שרשרת של מנות לא מוצלחות. קורה. למה לקלקל עוד יותר?

והיה וכבר בחרתם להוציא קינוח פיצוי, למה לא להגיע לשולחן, להתנצל בחיוך, להוציא קינוח (ראוי, שנראה כמו קינוח ולא כמו מנה שהולחזרה משולחן אחר) ולהשאיר טעם טוב בפה? איזו תועלת צמחה מכך ששלחתם מלצר בלתי חביב בעליל לזרוק על השוחן צלחת בחוסר חשק וללכת?

והיה וכבר הפנמתם שפישלתם, למה לא לחייב עבור מה שאכלנו (קפה, תה, סלסלת לחמים וסלט) ולסגור עניין? הרי אם מראש לא היו מחייבים את האומלט המסכן, היינו משלמות בשמחה על כל היתר ואפילו משאירות (כנראה) טיפ סמלי כלשהו.

והיה וכבר זיכיתם שתי מנות והחלטתם לחייב עבור מנה אחת, מכיוון שאחרי הכל- קיבלנו את סלסלת הלחמים והסלטים הנלווים (שכאמור, היו טובים) וזו הדרך שלכם לחייב אותנו, למה לא לומר זאת עם הבאת החשבון?  לו זה היה ההסבר שניתן, לא היינו מתווכחות לרגע.

והיה וכבר החלטתם שלא לחייב אותנו, איזו תועלת צמחה מהאופן בו בחרתם לעשות זאת (רגע אחרי שקלטתם שאני מצלמת את החשבון, כפי הנראה כדי לעשות איתו משהו והחלטתם לעזות דמג' קונטרול מהיר ובלתי יעיל)? הרי לו אותו סש"ל היה בא ואומר "תשמעו, אני מצטער על שרשרת האירועים ולמרות שאנחנו אמורים לחייב אתכן, החלטתי שכן חשוב לי שתצאו מפה מרוצות/ לא מרוגזות ועל כן מה שכן אכלתן- על חשבוננו", היה עולה פה פוסט מפרגן על "איך כן מנהלים משברים"…

***

בשורה התחתונה:

כמו שציינה הנעלוית: "ארוחה מוצלחת יותר הייתי חווה בפלאפל ג'ינה*"

בפעם הבאה, בבריבה, שם האוכל תמיד טעים והשירות תמיד מדהים.

שבתשלום

________________________________________________________________________________

*למען הסר ספק: זו יכולה להיות כל פלאפליה אחרת, לבחירתכם 🙂