בגיל 18 יצאתי מהבית לראשונה.

גרתי קצת אצל בן זוגי, קצת בצבא, קצת יותר באילת. היה כיף.

בגיל 21 יצאתי מהבית פעם נוספת, הפעם "על אמת", עם שכר דירה והכל. מאז- אני מסתובבת לי בין דירות שכורות.

בדרך עברתי שני תארים, כמה וכמה מקומות עבודה- רובם בפריפריה הרחוקה הידועה בשם הגנרי "חיפה והקריות" (באמת. בתקופת מלחמת לבנון השניה אנשים שמכירים אותי מאיזור המרכז התקשרו בחרדה כששמעו שנופלים טילים בקריית שמונה. ובכן: לא. קריית חיים אכן ספגה נפילות רבות, אבל היא לא ממש בסביבה) וקצת יותר דירות שכורות.

לפני כמעט ארבע שנים הכרתי את הזוגי ולפני שלוש שנים עברתי לעיר הגדולה (על אף מחאותי החוזרות ונישנות ). מאז ועד היום התחתנו, החלפנו מקומות עבודה, הרחבנו את מעגל החברים שלנו ובנינו לעצמנו חלקת אלוהים קטנה משלנו ואיכשהו, הצלחנו לא לפשוט את הרגל.

היום אני בת 33. קורה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הפז"ם.

היום, אני נורא רוצה לקנות לי דירה.

לא דירה גדולה, כי אני לא מאמינה בחלל מבוזבז.

לא דירת פאר, כי אני לא מאמינה בבניה חדשה בצורת קוביות.

לא דירה בתל אביב, כי אני לא מאמינה שכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי.

לא דירה כדי ש"יהיה לי נכס" או "להשקעה". פשוט דירה לחיות בה. כדי שלראשונה מזה 15 שנים, אני אוכל לגור בדירה ולצבוע אותה מבלי לסייד בחזרה בעוד שנה. או להכניס מוצר כלשהו הביתה שיתאים לצרכי ולא למגבלות הדירה. או סתם, כדי שפעם אחת מזה 15 שנה אני אדע, שבתום השנה הזו לא ממתין לי משא ומתן מפרך.

נשמע הגיוני, לא?

בתחילת החיפוש, הצבנו לנו, הזוגי ואנוכי, רשימת קריטריונים די ארוכה כדי לבצע חיפוש ממוקד ומדויק (ממנתח מערכות ומנהלת פרויקטים אפשר לצפות לאפיון מפורט ותכנית עבודה מתוקתקת, לא?).

אני חושבת שלקח בערך 15 דקות לפני שהאמת טפחה בחינניות של מתאגרף על פני והסבירה לי, שאם אני ממש רוצה דירה,  גבולות הגזרה שלי הם חדרה צפונה (וגם אז- בתנאים מגבילים) ואשדוד (בחלקה הרחוק מהים) דרומה.

אז התפשרנו.

מה עושים?

מחפשים דירה בחיפה.

איפה עובדים? בתל אביב ונתניה כמובן, כמו היום בדיוק.

כן, אנחנו יודעים שמדובר על שעה וחצי לכל כיוון.

לא, אנחנו אוהבים את העבודות שלנו ולא רוצים להחליף ובכלל, השכר הממוצע בחיפה והקריות בתחומים שלנו נמוך בכ 30% מבאיזור המרכז.

מה יהיה כשיהיו ילדים? אלוהים גדולה. נסתדר. גם ההורים שלנו הלכו ברגל לעבודה.

פייר? פייר.

ובכן- לא.

כי בחיפה, מחירי הדירות מאמירים שחקים. 30% בשלושת השנים האחרונות. מדהים.

כיף לראות את העיר האהובה עלי בעולם משגשגת ופורחת. קצת פחות כיף כשאין לי מאיפה לשלם כדי לחיות בה.

אז מה עושים?

מתפשרים עוד קצת (אז לא נגור בכרמל. אולי הדר עליון? יש בריזה מצוינת. ולא נחזיק רכב. חיפה נתניה זה בסה"כ שתי רכבות. ולא חייבים 4 חדרים. הדירות הישנות בחיפה גדולות, אז גם 3 זה בסדר).

אבל בימים האחרונים, נפל לי האסימון. נחתה עלי ההארה.

למעשה – כמה הארות:

אחת- אני לא לבד. כמוני יש אלפים, שרוצים מקום לקרוא לו בית.

שתיים- זה לא רק הבית. אלה החיים: הדלק מתייקר, מצרכי המזון מתייקרים, הביגוד מתייקר, התרבות מתייקרת, שכר הלימוד מתייקר…רק המשכורת שלי נשארת כמעט זהה.

שלוש- אני לא צריכה להתבייש.

אני לא צריכה להתבייש במה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה- זה באמת לא הרבה.

אני רוצה דירה.

לא דירה גדולה.

לא דירת פאר.

לא דירה בתל אביב.

אני כן רוצה שתהיה דירה במצב טוב, כי אני לא רוצה להוציא עוד רבע מליון ש"ח שאין לי על שיפוצים.

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שלא יאלץ אותי לקנות רכב נוסף כדי לנהל חיים שוטפים, כי אנחנו משלמים מספיק על רכב הליסינג הקיים והדלק, כידוע, שווה את מחירו ביהלומים.

אני כן רוצה להיות מסוגלת לגדל בה את הילדים הפוטנציאליים שלי מבלי לצופף 5 נפשות ב 45 מ"ר.

אני כן רוצה שהיא תהיה במיקום שבו אותם הילדים פוטנציאלים יגדלו בסביבה בטוחה ואיכותית ויקבלו חינוך טוב (או לפחות- סביר פלוס).

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שיאפשר לי, אחרי 10-13 שעות העבודה שלי מדי יום, להגיע הביתה בזמן סביר (נגיד, עד שעה?) כדי להיות (קצת!) עם המשפחה שלי- הקיימת והפוטציאלית. (ולא, אני לא רוצה להחליף עבודה. המשרה שלי מדהימה, מעשירה ומעניינת ואני מברכת כל בוקר בכניסה למשרד. אז למה לי?)

אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו גופי התמיכה שלי (להלן אמא) יוכלו להגיע -גם בתחבורה ציבורית, כי לא לכולם יש רכב- כדי לעזור לי עם אותם פוטנציאלים (גם לשעת חירום ואולי אפילו לחסוך לי מאות ואלפי שקלים על בייביסיטר ומטפלות). דמיט, אני רוצה שהיא תהיה במקום שתהיה בו תחבורה ציבורית סבירה (לא רוצה עוד רכב, זוכרים?)

ובעצם, אני גם כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו אני אוכל לחיות קצת. לא הרבה. קצת בית קפה, אולי הצגה מדי פעם.

והכי אני רוצה, זה להיות מסוגלת להשיג את כל זה מבלי שמישהו יצפה ישהיה לי הון התחלתי של 400K ש"ח ומבלי להשתעבד למשכנתה של 8000 ש"ח בחודש (כי ביטוח EMI למשכנתה, שאותו נאלץ לקחת מי שאין לו את ההון ההתחלתי, מעלה ב 30% לפחות את גובה ההחזר לבנק).

מה אני לא רוצה?

אני לא רוצה להתנצל על הרצונות שלי.

אני לא מתביישת להגיד "אני רוצה".

אני רוצה כי מגיע לי.

אני רוצה כי אני אזרח יצרני, פרודקטיבי, ששלשל תועפות של כספים למדינה ולשלל מוסדות חינוך ואני מרשה לעצמי לצפות שאותם נבחרי ציבור ימצאו את הדרך לאפשר לי לקבל את מה שאני רוצה.

כי מה שאני רוצה, זה מה שכולם רוצים.

כי מה שאני רוצה זה לא "פינוק" וזו לא "הסחפות".

מה שאני רוצה זה מקום לקרוא לו "בית".

והבית שלי- באמת לא בשמים.

נניח שהייתי בחדר כושר אחרי העבודה.

ונניח שחדר הכושר נמצא בדרך הביתה מהעבודה.

ונניח שמתחתי שריר בטוסיק.

האם זו "תאונת עבודה"?

:-/

שישי בצהריים.

רחוב הרצל, תל אביב.

"תראה ממי! החנות הזו היא חלומה של כל פולניה"

"כן. או מכשפה….".

מה שנכון, נכון

לפני שבועיים הוזמנתי יחד עם עוד כמה בלוגרים לארוחת היכרות עם "ביסטרו גורדון", המסעדה של Gordon-Hotel & Lounge, מלון בוטיק קטן ומקסים ברח' גורדון פינת הירקון בת"א (גילוי נאות: הייתי אורחת המקום).

המלום שוכן בבניין באוהאוס שבמשך שנים עמד מוזנח ומתפורר למדי (כולל הטרמינל ) ואז הגיע יניב ארז שהוא המנכ"ל והבעלים של המלון (עם עוד שותף שקט) ובהשקעה זעומה של 10 מליון ש"ח, הפך את המבנה לפנינת חמד. באמת.

המיקום, כמובן- משגע: קו ראשון לים ולשקיעה, בריזה נהדרת (וגם לחות, בואו לא נהיה נאיבים ). שטח המסעדה אינו עצום, מה שהופך את המקום (בשילוב הנוף) לאידיאלי לדייטים, ארוחה רומנטית או סתם דרינק קייצי. לטעמי, יש למקום פוטנציאל עצום להפוך בחורף למקום "קוזי" וחמים (אני יכולה לראות בעיני רוחי זוגות ישובים על הספות עם סיידר חם, כשהגשם נוקש על החלונות. כן, אני קיטשית להחריד. שוט מי).

העיצוב- מקסים: קויים נקיים מאוד ומודרניים מאוד (איכשהו, השימוש במילה "מודרני" גורם לי להרגיש הכי לא מודרנית בעולם, אז נלך על "עכשווי", סבבה?).

עיצוב קליל וצעיר* (*ראה: מודרני), אבל לא זועק ומציק לעיניים.

המלון מכוון לאוכלוסיית אנשי העסקים והתיירים הבוגרים יותר (לא  משפחות עם ששת ילידהם שיתרוצצו בלובי, וטוב שכך) .  יש בו 12 חדרים (שהיו מאוכלסים בעת הביקור ולא ראינו אותם) ואני מניחה שהמחירים גם הם מחירי בוטיק .

(צילומים: יח"צ)

ונעבור לנושא שלשמו התכנסנו:

במלון נמצא ביסטרו בניצוחו של השף רועי לוי, שסיפר לנו שהמטבח הוא "ים תיכוני עם טוויסט" ושההעדפה היתה להתמקד במספר מצומצם יותר של מנות איכותיות ממוצרי יסוד שזמינים באיזורינו. נחמד (אני, אישית, מעדיפה מגוון מצומצם יותר של מנות מאשר תפריטים שגורמים לסועד ללכת לאיבוד..).

ראשית, הגיעו לשולחן סלסלות לחם הבית (לחם שאור צרפתי מוגש עם חמאה- 15 ש"ח).

אני מודה ומתוודה שלא הקשבתי היטב ואני לא זוכרת אם הלחם נעשה במקום, אבל הוא היה מצויין. החמאה היתה צהובה ורכה.

בזו אחר זו החלו להגיע לשולחן המנות הראשונות:

סלט סנט מור ופירות העונה – תערובת עלים ירוקים, פלפל קלוי, סלרי, אגוזי מלך מתובלים, בצל סגול, פירות העונה בויניגרט נענע והדרים (42 ש"ח).

לטעמי- מנה מנצחת: גדולה (מספיקה לי בהחלט כמנה עיקרית קלילה), עשירה בטעמים- אם כי לא מעמיסה על החיך (למסעדות רבות יש את הנטיה להעמיס הרבה יותר מדי חומרי גלם בסלט בשם ה"יצירתיות", מה שנופל אצלי בקטגורית ה"תפסת מרובה לא תפסת". כאן יש כמה טעמים דומיננטיים שלא "דורסים" אחד את השני), מעניינת וקצת שונה מהשטאנץ הרגיל ובאופן כללי, השילוב בין גבינה לפירות תמיד עושה לי את זה…

סלט ניסואז - טונה אדומה צרובה במעטפת שומשום שחור ולבן, שומר צלוי, עגבניות שרי, שעועית ירוקה, זוקיני קלוי, פלפל אדום קלוי, קוביות תפו"א, זיתי קלמטה,  בצל סגול, אנשובי בתוספת ביצה רכה (49 ש"ח).

עוד מנה שמבחינתי "לוקחת" בתור מנה עיקרית לכל דבר (ועל גודל המנות- בהמשך): יש כאן דג, תפוח אדמה וירקות. מה עוד צריך?

הטונה הגיעה צרובה במידה הנכונה (ואלוהי הים יודעים כמה קל להפוך טונה מעסיסית לגומי), גם כאן יש עושר במרכיבים שמאוד בקלות יכלו להפוך לפיאסקו של בלגן על הלשון (במיוחד השומר, שנוכחותו בקושי הורגשה וחבל) והביצה הרכה הגיעה חמימה בדיוק במידת העשיה הנכונה והחלמון החצי עשוי היה תוספת נעימה במיוחד.

טרטר טונה - קוביות טונה אדומה, קוביות אבוקדו, צ'ילי אדום, פילה לימונים, מיקרו בזיליקום ומיקרו סלק – מוגשת עם טוסטונים (44 ש"ח).

פה מעט התאכזבתי: אני מאוד אוהבת טונה ומאוד אוהבת אבוקדו, כך שלמנה הזו היה הפוטנציאל להיות הפייבוריטית שלי אך לצערי, היא פשוט לא התרוממה.

זה לא שהיא לא היתה טעימה, או לא טובה. פשוט, אחרי כזו התחלה מסעירה, ציפיתי למנה קצת פחות …. אנמית (ואני אפילו לא בטוחה שזו המילה הנכונה).

הטונה היתה באיכות מצויינת, סלט האבוקדו שהונח עליה היה לא רע. היא פשוט לא היתה מעניינת במיוחד.

אני באמת חושבת שטוויסט של חצי ליים או לאלף אלפי הבדלות- צ'ילי, היו עושים למנה הזו פלאים.

סשימי ים תיכוני-נתחוני לוקוס, צנונית, צ'ילי אדום, זיתי קלמטה, בצלי שאלוט, פילה לימונים, יוגורט צאן (48 ש"ח).

דינג! דינג! דינג! SUCCESS !!!

המנה החביבה על כל הסובבים אותי:

שילוב מופלא של דג איכותי, יוגורט רענן וחמצמץ שהשתלב היטב עם הלימונים ומעט חרפרפות של צנונית.

מושלם!

אם לא הייתי מתביישת (ומחכה לבאות) הייתי מבקשת עוד מנה…

קאלמרי במילוי ריזוטו תמרים ברוטב סרטנים (מנת ספיישל שלא מופיעה עדיין בתפריט)

אני חובבת פירות ים , ריזוטו הוא בד"כ הבחירה הראשונה שלי ו"רוטב סרטנים" הוא צירוף מילים שמעלה חיוך על שפתי, לכן קל להבין למה כ"כ התלהבתי לראות את המנה הזו.

לצערי, ציפיות לחוד ומציאות לחוד:

הקלאמרי היה עשוי מדי- קשה וצמיגי והריזוטו, לא מספיק עשוי- קשה וגרגרי.

חבל. מנה עם פוטנציאל אדיר שפשוט התפספסה.

טעמתי אותה משתי צלחות שונות בזמנים שונים כי קיוויתי שאולי היתה נפילה חד פעמית והתבדיתי.

(רוטב הסרטנים לעומת זאת, היה לא פחות ממדהים ונוקה עד תום עם פרוסת לחם…)

***

ולמנות העיקריות:

ניוקי תרד וצנוברים (55 ש"ח).

הניוקי (תוצרת בית) היה ברוטב של חמאה (הרבה) ושמנת (מעט) עם טיפת לימון. הרוטב היה מצויין, אחד החביבים עלי.

עם זאת, אני חייבת לציין שאני מעט אמביוולנטית ביחס למנה הזו:

המנה הגיעה לשולחן פעמיים.

בפעם הראשונה, הניוקי היו יותר מדי עשויים וכבדים. לו הייתי טועמת רק ממנה, סביר להניח שהביקורת שלי היתה פושרת בנוסח "הרוטב טוב, הפסטה לא. לוותר".

א-ב-ל, המנה הגיעה פעם נוספת והפעם, הניוקי היו לא פחות ממושלמים: ענני ניוקי רכים שפשוט נמסו בפה. מנה נהדרת.

אחידות היא אחד הקריטריונים החשובים ביותר במסעדות ורוב הסיכויים שלא הייתי מזמינה את אותה המנה שוב לעולם (ואף לא ממליצה עליה כלל) וחבל. למעשה, רוב הסיכויים שהייתי מתייחסת בחשדנות-מה כלפי שאר מנות הפסטה.

פרגית על העצם – נתחי פרגית, תפו"א, בטטה ובצל (58 ש"ח).

כמו שהגדירה נועה "הגרסה של רועי לוי לפולקע" נתח פרגית עסיסי וגדול למדי על העצם, עשוי בדיוק במידה. מלווה בקוביות תפו"א ובטטה עשויים היטב: קריספיים מבחוץ ורכים מבפנים ומתובלים היטב (אפילו לא הוספתי מלח כדרכי בקודש).

מומלץ ביותר!

סטייק אנטריקוט - נתח 300 גרם אנטריקוט ישראלי מיושן מוגש לצד מעטפות זוקיני צלוי על הגריל במילוי קראסט גורגונזולה ורוטב יין אדום (119 ש"ח )

עצוב לי לכתוב על אנטריקוט דברים לא טובים. בחיי.

מידת העשיה לא היתה אחידה (אמורה היתה להיות M) והבשר היה סיבי מדי לטעמי, למרות שניכר שהוא איכותי וחבל.

מביסטרו שמקפיד על חומרי גלם איכותיים, פשטות ודיוק, הייתי מצפה שהסטייק יהיה לא פחות ממצוין, מה גם וההגשה הנהדרת (וגם על כך בהמשך) מעלה את רף הציפיות לגבהים.

מעטפות הזוקיני היו מעולות (הייתי מוכנה לחסל מגש!) והיוו תוספת נעימה וקלילה.

פילה מוסר ים על קרם אספרגוס - פילה מוסר צלוי מוגש עם מנגולד, בצל, ארטישוק וכרישה מוקפצים ברוטב קולי אספרגוס וערמונים (109 ש"ח).

אני פחות אוהבת דגים ועל כן התעמקתי קצת פחות בדג (אם כי טעמתי חתיכה והוא היה עשוי ומתובל היטב וטעים מאוד) וקצת הרבה יותר בתוספת שהיתה מצויינת: אני פריקית של ארטישוק, כרישה ואספרגוס ולכן התוספת קנתה אותי מיד. אם לא הייתי משוויצה בנימוסי השולחן שלי וחוששת מתגובתם של אלו שהסבו איתי לשולחן, הייתי אוכלת עם הידיים ישר מהצלחת

פפרדלה ראגו טלה – פסטה מסוג פפרדלה (רחבה וארוכה) עם רוטב עגבניות ובשר טלה. על המנה הוגדו פסי פרמזן גסים (62 ש"ח).

בסדר.

אין דרך טובה יותר להגדיר את המנה.

הפסטה עצמה היתה טובה (כאמור- מכינים אותה במקום), אם כי אולי הייתי מוציאה אותה 10 שניות קודם מהמים. הרוטב היה טוב אבל סטנדרטי.

לא מנה שהייתי חוזרת עליה (ואליה) שוב.

שדרת צלעות טלה – בציפוי פריך של עישבי תיבול, עגבנית שטח ממולאת בבצל מנגולד ופרמז'ן מוגש על פירה שורשים (139 ש"ח)

שמעו, אין הרבה דברים שמשמחים אותי יותר משורת צלעות עשויות היטב

כמנהג בני ביתי, אחזתי את הצלע ביד והתחלתי לכרסם: הבשר היה רך ועשוי היטב, עשבי התיבול השלימו את המנה ולא השתלטו עליה ובאופן כללי- טעים!

האכזבה במנה הזו היה הפירה:

מבחינתי, המבחן האולטימטיבי של מסעדה הוא בהמבורגר ובפירה (מכיוון שההמבורגר לא רלוונטי לענייננו, נניח לו).

הפירה, לצערי, היה גושי מדי ולא מעניין. טעמתי נגיסה וויתרתי.

***

ולקינוחים:

קונסומה פירות יער – מרק פירות יער צונן, פירות יער, דובדבנים, קציפת שמת וביסקוט תבלינים הולנדי (32 ש"ח)

אני לא מתה על סירופים וקינוחים נוזליים מדי וגם הבלוטות שאחראיות על המתוק אצלי, קצת דפוקות.

אני תמיד מעדיפה חמוץ או מלוח על מתוק ולא אוהבת דברים מתוקים מדי, וגם המתוק שאני אוהבת- מאוד ספציפי.

טעמתי כפית, ראיתי שמתוק מדי לטעמי ועזבתי.

עוגת פרג תפוחים ואגסים- מוגש לצד תפוחים מיובשים, גלידת וניל וקרמל אגסים (32 ש"ח).

מה אגיד ומה אומר? חבל.

אני מאוד אוהבת עוגות פרג ואת השילוב של פרג ותפוחים, אבל הפעם, מישהו נרדם בשמירה.

הפרג היה מר מדי (כלומר- לא הכי טרי), העוגה היתה יבשה מדי (לא "חנק", אבל לא מספיק לחה) ובאופן כללי- מנה סתמית למדי. אם הייתי מזמינה אותה כסועדת מן המניין, היא היתה מוצאת עצמה חזרה במטבח.

מה שכן, הגלידה בשילוב עם קרמל האגסים היתה מצויינת.

עוגת פאדג' - עוגת שוקולד עשירה מוגשת עם רוטב שוקולד, מעט פרלינים וגלידת וניל (מחירה לא מצוין).

העוגה לכשעצה- טובה מאוד: עשירה מאוד, כבדה מאוד ומתוקה מאוד (זה סוג המתוק שאני אוהבת:-)).

מצד שני- זו היתה עוגת פאדג' די פשוטה, ורוב הזיכויים שלא הייתי מזמינה אותה בעצמי (במסעדות כאלה אני מחפשת קינוחים מעניינים יותר).

אני לא מתה על פרלינים ועל כן לא כ"כ טעמתי והגלידה היתה משעממת למדי.

כמו שניתן להבין, הקינוחים הם עקב אכילס של המקום.

אני מבינה שזה ה"פשיין" של רועי לוי ומאוד מעריכה את הניסיון לייצר קינוחים פשוטים וטובים, אבל יש כאן פספוס, במיוחד אחרי ארוחה שברובה היתה טובה מאוד.

בסך הכל לא מדובר במנות שנועדו לכישלון, פשוט חסרה קצת יותר השקעה בפרטים: למשל-  שילוב של גרגרי פרג טריים טחונים ושלמים, יותר נוזלים בעוגה, גלידה יותר מעניינת (הגלידות הן של ד"ר לק) או אולי אפילו סורבה (סורבה תפוחים או תפוזים היה משתלב טוב יותר, לטעמי, עם גלידת הפרג) וכו'.

***

הערות כלליות:

המנות- גדולות מאוד. שאלנו את רועי האם זהו הגודל הסטנדרטי של המנות (או שזה בגודל במיוחד לארוחה שלנו) ואכן, זהו הגודל הסטנדרטי. זוג יכול בכיף לחלוק 2-3 מנות בסך הכל ולצאת שבע.

כל המנות אסתטיות מאוד, מרשימות, צבעוניות ופשוט נעים להסתכל עליהן

המחירים- לא זולים, אם כי ברוב המקרים סבירים ביחס לגודל המנות. לא בדקתי את מחירי האלכוהול והם לא מופיעים באתר.

***

השורה התחתונה:

מדובר על ביסטרו מוצלח בסה"כ, עם מחירים לא זולים מאוד, אם כי סבירים לחלוטין ביחס לתמורה, שממוקם בלוקיישן מנצח (בדיוק המקום לארוחה רומנטית, הצעת נישואין או להביא אורחים מחו"ל שיראו את ישראל הרכה…)

מציעה להתמקד במנות הראשונות ובעיקריות ופחות בקינוחים.

אין ספק שאחזור למקום שנית (אולי במסגרת הדייט החודשי עם הזוגי )

***

תודה לחברים מגורדון על ההזמנה וההזדמנות

תודה לנועה על התמונות המופלאות.

***

GORDON hotel & lounge, רח' גורדון 2 / רח' הירקון 136, תל-אביב
לדף בפייסבוק: http://www.facebook.com/gordontlv

כזכור, לזוגי ולי היה דייט רומנטי שהתחיל (איך לא?) בארוחה דשנה. הלוקיישן שנבחר היה "מקום של בשר" בנווה צדק (ואם ממש מעניין אתכם איך היה-כאן).

כבר מזמן לא היינו בנווה צדק בערב ואני אולי קיטשית להפליא, אבל יש משהו קסום ברחובות של השכונה הזו-

הגגות האדומים, הבתים הנמוכים (ברובם), חלונות גבוהים שמרמזים על החללים העצומים שמתחבאים מאחוריהם (כן, פעם בנו בתים, לא קופסאות גפרורים ) ותריסים מעץ בצבעים נעימים. כולם נותנים הרגשה של פעם. של תקופה שלווה יותר, לחוצה פחות.

כשמטיילים במורד השכונה ומגיעים כמעט אל הים, מגלים את מתחם התחנה המחודש.

מתחם תחנת הרכבת הראשונה ביפו, שטח מקסים שבו ניתן לראות בניה טמפלרית ליד מבנים ערביים, עבר שיפוץ מסיבי בשנים האחרונות והפך למתחם בילוי וקניות מקסים.

אפשר לטייל בין הבתים ולהתפעם מהבניה המקסימה ומקרונות הרכבת המשופצים, אפשר לטעום גלידה או סתם למצוא פינה נעימה ולהתיישב בה, להחזיק ידיים ולשתוק ביחד. אז אפשר קצת לדמיין שהנה, רק שנינו בעולם.

בשיטוטינו הסתבר, שמדי יום חמישי מתקיים במקום "יוניק מרקט"- יריד מעצבי מוצר, אמנים ויוצרי קונספט.

הסתובבנו בין הדוכנים וגילינו את מדוזה מבית גילי ועדי, על שלל תיקי היד המשגעים שלהם (לא קניתי כלום! בחיי!) והתכשיטים שפשוט עושים נעים בעיניים (הנה הן בפייסבוק)

עוד דוכן שצד את עיני בצבעוניות החיננית שלו הוא I LOVE+IT  (שוב, גם הם בפייסבוק). כל הדוכן ממש נראה כמו בית מרקחת לממתקים:

סוכריות צבעוניות במבחנות,  בקופסאות תרופות (אלה עם חלוקה פנימית), ערכות סיפור חמודות ובאופן כללי- פשוט חוויה לעיניים.

שוב גיליתי בגרות ועצמות נפש ולא קניתי כלום, אבל רק לראות את הדוכן הזה עשה לי שמח בעיניים ונעים בלב.

היו, כמובן, עוד דוכנים (ואנשים) לרוב ובאיזשהו שלב העניין נהיה לקצת טו מאצ', אז החלטנו לחזור. אבל בסוף הסיור הגענו לדוכן אחד, שפשוט המיס אותי לרצפה:

בדוכן פגשנו את רותי המקסימה (שהתגלתה כאספנית) ובאמתחתה- חפיסות קלפים.

מה זה? שאלנו, ובלי למצמץ חייכה רותי וחילקה לנו קלפים.

גילינו שבעצם, מדובר במשחק ה"רביעיות" של פעם, עם טוויסט כיפי ועכשוי שבו המשתתפים מחפשים את הקלפים שחסרים להם מהסדרה ושהמטרה היא להשיג כמה שיותר סריות (רביעיות).

הרביעיות הן בעצם משפטים משעשעים למדי (עם שתי רביעיות ריקות, שבהן כל אחת יכול להשלים רביעיה כאוות נפשו. אנחנו השלמנו רביעיות משלנו..)

אני חייבת לציין שעל אף הסקפטיות הראשונית שלי, המשחק הזה שובה לב וכיפי להפליא. הוא יושב כדרך קבע בתיק שלי ונשלף בכל פעם שטיפה משעמם או שמחפשים משהו מעניין לעשות.

פייר? 50 השקלים הכי מוצלחים שהוצאתי בתקופה האחרונה.

***

תפסנו מונית, חזרנו הביתה, מקלחת ולישון.

כשקמנו בבוקר חייכנו אחת לשניה והחלטנו היה ממש כיף אתמול בערב.

צריך לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.

אז נכון שכולנו זוגות צעירים והרומנטיקה בוערת בנו כמו אש, אבל כשהמציאות שלנו אפופה ביום עבודה של 12 שעות, חברים ובילויים, משפחה וסידורים- ממש קל כל כך קל לנו ללכת לאיבוד בעצמנו והרבה יותר קשה למצוא את הזמן הפרטי באופן קבוע.

אז קחו דקה בתוך ההמולה, ושבו לשתוק ביחד.

או סתם לשחק ברביעיות