קנאה (Invidia)

(פורסם ב 01/08/07)רגע, אבל כבר דיברנו על “חמדנות”, לא?

קנאה וחמדנות.

חמדנות וקנאה.

מה, בעצם, הרציונל המצדיק השקעת אנרגיה כפולה ומכופלת בכתיבת שני פוסטים על חטא שהוא לכאורה זהה?

בודקת:

לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך“.

 

לעניות דעתי* (גילוי נאות: דעתי אכן עניה בתחום זה. לא פתחתי תנ”ך או קסוטו מאז כיתה י”א 2, בשלהי 1995) ייחודו של הדיבר הספיציפי הזה, הוא בכך שהוא הדיבר היחיד שלמעשה מתייחס לאיסור על הלך רוח, על מחשבה. זאת בניגוד ליתר התשעה, אשר מכילים איסורים על מעשים או דיבורים.

אפילו הדיבר השני: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי האלוהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצוותי”, שהוא לכאורה דיבר רוחני ונפשי, אשר אמור לעסוק באמונה שלמה והכרה בקיומו של אל אחד – גם הוא עוסק הלכה למעשה בפעולות ופולחנים שאדם עושה.

לכאורה, קצת מוזר להקדיש דיבר ייעודי וכה חמור למחשבה: הרי “מחשבה” היא דבר טבעי** (מסייגת את דברי: אני דווקא מכירה כמה אנשים שפשוט לא חושבים. אולי אפשר לסדר את זה בניתוח?), אנושי ואוניברסלי למדי. אחרי הכל, כולנו חושבים, לא?

אני מבינה שהכוונה היא, כמובן, לטיב המחשבה ותוכנה ויכול להיות, שתוכנו של הדיבר הזה מכיר בחולשה אנושית ואוניברסלית- של מחשבות שליליות ואולי עצם קיומו של הדיבר, מעיד על איזושהי יכולת להתגבר על החולשה הזו.

מה שמוביל אותי לתשובה: ההבדל בין חטא החמדנות לחטא הקנאה- הוא הכוונה שעומדת מאחורי המחשבה.

ההבדל הוא בין לרצות משהו, לחשוק, להתאוות אליו בשל צורך פנימי, אישי שלנו ובין לרצות משהו שהוא של מישהו אחר, בגלל שהוא לא שלנו.

כאשר אנו מרגישים רצון, חשק, כמיהה צורך למשהו, אז מילוי הצורך יביא לנו לתחושת סיפוק.

לעומת זאת- אם הרצון, החשק או הכמיהה נובעים מהצורך שלנו לבעלות על סיפוקו של מישהו אחר, הרי שמדובר במאבק אבוד מראש: אולי נשיג את שרצינו, אך תמיד יהיה מישהו שיש לו קצת יותר אולי לא הרבה יותר, אבל מספיק כדי לעורר בנו קנאה מחדש.

הקנאה הזו, היא שמונעת מאתנו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו.

ואיפה אני נכנסת לתמונה?

ובכן, התובנה שלי היא החטא שלי:

הקנאה היא חטא של הנשמה. של הנפש וככזו- היא בלתי נמנעת.

בפוסט החמדנות כתבתי: “החטא שלי הוא שאני תוצר מושלם של סביבתי הטבעית. של סביבה קפיטליסטית, תחרותית, הישגית ומהירה ושלא עשיתי שום דבר כדי לשנות את זה.”

 

אני מכירה היטב ברצון שלי שיהיה לי יותר: יותר נעליים ויותר, משרה יותר בכירה, השכלה יותר גבוהה, חברים יותר טובים.

ה”יותר” שלי, לא בהכרח שייך למישהו אחר.

ה”יותר” שלי, לא מתקיים על חשבון מישהו אחר. לא בכוונה בכל אופן (בוודאי שאם קבלתי משרה נחשקת, המשמעות היא שמישהו לא אוחז בה: מועמד אחר, האדם שפינה את משרתו. אבל- לא הכשלתי בכוונה תחילה מועמד אחר או חתרתי תחת אותו אדם כדי להדיח אותו ממשרתו ולהכנס לנעליו).

יחד עם זאת- תמיד, תמיד יקרה משהו שיעורר את הצביטה בחזה:

הבחורה שיצאה מחנות הנעליים עם הזוג שאיני יכולה להרשות לעצמי לרכוש.

הבחור שזכה במשרה שנשאתי אליה עיני וכעת אני יודעת שלא תתפנה בשנים הקרובות.

החברה שלי שיוצאת עם הבחור שרציתי, גם אם לא אמרתי לה ש”הוא על הכוונת”.

הידיד שהתקבל ללימודי הדוקטורט שאני איני יכולה בכלל להגיש מועמדות אליהם, בגלל עבודתי התובענית.

תמיד יהיה משהו, או מישהו שיגרום לי לחשוב שאולי אולי- אין לי מספיק ממשהו.

אז מתי מספיק זה באמת מספיק?

לטעמי- כאשר אנו משאירים את המחשבה בגדר מחשבה.

ומחשבות, כידוע, טבען לחלוף.

מתישהו.

לא?

 

 

 

נדיבות:

איש אחד, שאני עימו בקשרי העבודה,

נוהג לענות לשאלה הלקונית “מה שלומך?”בתשובה המקסימה:

“שלומי טוב, תודה. אני שמח ומאושר בחלקי. ואת?”

אני?

אני אימצתי את התשובה באהבה ומחלקת אותה לכל מי שרק מוכן לקבל. 🙂

 


 

Spawn- Beborn Beton

Sometimes it seems
I’ve seen everything in this life

And I refuse to give in

Does anybody have some time left to be nice

To someone he doesn’t know, but

Everybody takes what everybody needs
Everybody’s peaking at some other’s seeds
And hearts filled with envy
Won’t give anything to relieve
Unless you sign the receipt
Are we coming to the point of no return
Are we still being fearless taking pride
In the moment the curtain is drawn
We’re giving the stuff to the spawn
The show must go on
Sometimes it seems
I’ve seen everything in this life
But then I’m glad to be wrong
When something happens and suddenly I feel surprised
Not knowing what’s to be done, ’cause
Everybody’s being lavish and at ease and
Everybody suffers from mental disease
If hope hasn’t vanished there’s something that we can believe in
Until we get the meaning

2 מחשבות על “קנאה (Invidia)

  1. ממ,
    פוסט מעניין,
    בכלל אהבתי את הקטע של שבעת החטאים…
    אני מאוד רוצה לעשות פרויקט צילום בנושא… נראה לי שיהיה מרהיב…
    אגב, אני מקווה שראית את Se7en (Seven), על שבעת החטאים… שאגב, שם, טוב, זה ספוילר, אז למקרה שקראת אציין את זה בתחתיך התיבה…
    סתם רציתי להתייחס לשאלה היחידה שנותרה ללא תשובה בפוסט,

    אני לא חושב שההימנעות מהחטא הנל, היא לא על ידי השארה בתחום המחשבה,
    הבעיה האמתית בקנאה, זה שהיא הורסת אותך מבפנים, לאו דווקא בגלל שהיא גורמת לך לעשות משהו רע לאחר,
    ב”נזיר שמכר את הפרארי שלו”, ספר שאני לא מתגאה יותר מדי בקריאה שלו,
    מצוין שנזירים מסוימים נוהגים לשטוף עצמם במים “ice cold” בשביל להניא עצמם ממחשבות שהם לא מעוניינים שיעברו בראשם,
    אני חושב שזה הפתרון היאה והנכון לחטא, כמובן בעידון מסוים, להימנע מהמחשבות הללו, גם אם זה לוקח זמן, ולהתקדם לקראת פרגון..

    אני מקווה שזה לא יצא יפה נפש מדי,
    יניב





    ***ספוילר לשבעה חטאים***

    בסרט, סצנת הסיום, עוסקת בחטא הקנאה, בה בטריק פסיכולוגי (מבריק) ספייסי גורם לפיט להרוג אותו, על עצם כך שקינא ביחסי הזוגיות שלו (ספייסי)…
    ***סוף…***

  2. מצד שני-
    המחשבות האלה הן אלה שיוצרות עבורנו את עולם הערכים של “נכון” ו”לא נכון”.
    הרי אין טוב בלי רע.
    🙂

    והאמת? לא מאוד אהבתי את הסרט..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *