(פורסם ב 02/08/07)
האמת היא, שאני לא כל כך יודעת איך כותבים על זעם.
זעם, לדעתי, הוא אחד הרגשות הראשונים שאנו לומדים לבטא- עוד לפני חיבה.
תינוק שאינו מרוצה, שרוצה להביע את אי שביעות רצונו, את כעסו על כך שהוא רעב, עייף או סתם לא מקבל מספיק תשומת לב- מיד בוכה. זוהי דרך התקשורת הבסיסית של כל אדם.
כאשר אנו גדלים ומתפתחים, אנו למדים שיש דרכי תקשורת אחרות, קצת פחות אגרסיביות, להביע את הכעס.
ובכל זאת, גם כאשר הגענו לשלב שהבו אנו אמורים להיות בוגרים, שקולים ואינטליגנטים מספיק לבטא את כעסנו בכל כך הרבה דרכים לגיטימיות- אנחנו עדיין מוצאים עצמנו זועמים לפעמים. למה?
מה שמוביל אותי לשאלה- מה בעצם ההבדל בין “כעס” ל”זעם”?
מתי כעס הוא זעם ומתי זעם הוא “רק” כעס?
כעס הוא דבר אנושי, טבעי. הרגשה שמתגבשת בבפנוכו של הבטן, כמו כדור אנרגיה שמסתובב ומחפש לאן לצאת.
לטעמי, כשאנחנו כועסים, אנחנו יודעים לשלוט על הכעס: יודעים לזהות שהוא קיים ומוציאים אותו בצורה מבוקרת (הולכים לחדר הכושר, מסתגרים בחדר, יוצאים לטיול, מפסיקים לדבר עם מי שמכעיס אותנו). אנחנו בשליטה. אנחנו בוחרים לעשות משהו עם האנרגיה הזו.
יתרה מזאת, לכעס, לדעתי, יש רמות ודרגות אשר בחלקן- אנו יכולים להפנות אותו כלפי עצמנו.
זעם, לעומת זאת, הוא כעס ללא שליטה.
זהו מצב שבו כדור האנרגיה שיושב לנו בבטן יוצא משליטה: הוא ממשיך להסתובב ולא מוצא מנוח. הוא גדל ותופח ומאבד גבולות עד אשר הוא מאבד שליטה ומתפוצץ.
איך מתפוצץ? ברע.
זעם, לדעתי, רווי בשנאה וברצון להגיב בדרך כואבת יותר, נקמנית ומכאיבה. איזשהו אלמנט של ענישה, לפחות בדמיוננו.
מבחינתי, גם שנאה היא ביטוי זעם ולו רק בגלל שהמבט המתעב שאדם נועץ ברעהו, גורם לכדור להתחיל להתגלגל.
במשך מס’ שנים “מכרתי את נשמתי” לאלוהי הסלולאר, משמע: עבדתי בחברה סלולארית בתפקידים שונים, אשר חלקם קשור לתחום שירות הלקוחות.
תמיד טענתי, שאחד היתרונות בכך, הוא היכולת שלי להתמודד על עשרות, מאוד ואלפי טיפוסים, רובם כועסים, חלקם זועמים ו….פשוט להיות מסוגלת שלא להתמסר לכעס שלהם. לא לשתף פעולה. לדעת להתמודד ולהחליק הלאה.
נוסיף לזה את העובדה שאני מדברת המון (כבר אמרתי, לא?:)), שאחד היתרונות הנלווים לכך הוא שכושר הביטוי שלי מפותח, ברמה שמאפשרת לי להביע את עצמי בכל כך הרבה אופנים ומצבים ואת העובדה שאני “קונטרול-פריק”….
ואלו למעשה, הסיבות העיקריות לכך שגם היום, קשה מאוד להוציא אותי משלוותי-
גם כשאני כועסת אני כמעט לעולם איני מרימה את הקול, כמעט לעולם איני מאבדת שליטה.
וזה חטאי-
כי אני אולי לא מרימה את קולי ולא נוזפת ולא מנבלת את פי, אבל אני אומרת.
והמילים שאני אומרת כואבות יותר מכל כלי משחית.
ומילים יכולות לחצוב בנשמה ולצרוב רקמות.
הן יכולות להזיק ולהציק ולצלק- יותר מכל סכין או אבן.
והקול קול שותק ורועם כאחד והמבט, קפוא וחודר.
קראתי בעבר משפט שנשאר חקוק בזכרוני: “”זעם גלוי גורם לנזק נסתר”.
המילים הן הנשק שלי והן, הן הזעם הגלוי שלי.
אני יודעת (בעצם, בטוחה) שמילים שאמרתי וסביר להניח שעוד אומר בעתיד, במסווה של שליטה עצמית מופלאה, היו חדות וקהות וקפואות ושורפות.
ואני יודעת שגם אם אותו אדם שאליו הופנו המילים הללו, לא פירש אותן כזעם מתפרץ, הכוויות והסימנים עדיין שם.
מישהו, אי שם- נוטר לי טינה.
ובצדק.
אקסי נהג לומר, שהוא חושש ממני, לא כשאני צועקת, אלא כשאני שותקת.
הוא נהג לטעון שכאשר אני זועמת, אסור להתקרב אלי- הקור שנודף ממני, מקפיא עצמות.
ולא תמיד חיבוק מחמם, מצליח להפשיר.
שלווה-
אני לא אדם דתי. ממש לא. נהפוכו.
אבל עשיתי לי נוהג, אחת לשנה, ללכת לתיקון שבועות.
שם, בשעת לילה מאוחרת (או שעת בוקר מוקדמת, עניין של השקפה), אני מרשה לעצמי להתנצל.
לבקש סליחה.
מתוך איזושהי תקווה, שאם יש אמת בדברים ושערי שמיים אכן נפתחים,
איכשהו,
מתישהו,
אולי אוכל לכפר.
ואז, כשאני עם עצמי, עוצמת עיניים ומקווה,
עוטפת אותי
שלווה.
Devouring Rage- Hocico
He’s lived in the land of lies
He’s lived in the land of the hypocrisy
Raging soul, with his faith injured
Now his impatient and rabid
Waiting to give the evil a form
Let his fury penetrates
While you´re feeling absolute shame
He feeds on their hate
Rapes bodies
Rapes souls
Voracious beast
Broken passions, broken creeds
He is the offender of your awaken dreams
A nightmare raping your sleep
Blind laments unheard
Black feelings
Brain collapse
Anger in my face
Anger and hate
Devouring rage
Too much anger in my face
Anger and hate
Devouring rage
Anger under skin
Body secreting blood infected
He attacks their corpses
No feelings, no remorse
Dare touch him and you´ll know his extreme
Revenge behind the offense
Compulsing sins, evil
Let’s rape, rapist