גאווה (Superbia)**

(פורסם ב 09/08/07)

 

“To love oneself is the beginning of a lifelong romance”

(Oscar Wilde)

 

קשה לי לכתוב על גאווה כחטא, מסיבה פשוטה:

החטא הזה מבטא את ההשלמה שלי עם עצמי.

 

השולםהזה עם עצמי אמנם קרה לפני כמה וכמה שנים, אבל זה לא סותר את העובדה שלקח לי קצת זמן לאהוב את עצמי לחלוטין.

שלקח לי קצת זמן להעריך את מי שאני ומה שאני מסוגלת לעשות. בעצם, לקח לי קצת זמן להבין מה אני מסוגלת לעשות.

שלקח לי קצת זמן להבין שאני אוהבת את המילים שיוצאות מפי.

שלקח לי קצת זמן להסתכל בראי ובאמת להיות מרוצה עם מה ומי שאני.

אבל מאז, בעיני, אני שלמה ומושלמת כמו שאני, לטוב ולרע.

מאותו הרגע, המניות שלי בעיני עצמי קפצו

לא כי אני הכי חכמה (אלוהים יודעת שיש לי כמה תאי מוח שפורחים מאוחר)

לא כי אני הכי מצחיקה (ואת זה יודע כל מי ששמע אותי הורסת בדיחה)

לא כי אני הכי מבריקה (אחרת איך אפשר להסביר את השטויות שיוצאות לי לפעמים מהפה)

לא כי אני הכי יפה (טוב, זה עניין של טעם, לא?)

לא כי אני הכי כוסית*” (Voluptuous זו מילה טובה…)

מכווווווולם,

 

אלא כי אני הכי חכמה, מצחיקה, מבריקה,יפה ואפילו כוסית, שאני יכולה ורוצה להיות.

 

אני מסתכלת בתוך תוכי ויודעת, שבעיניאני הכי מהכל, כל זמן שארצה.וכשאני עושה את זה, אני מרגישה צורך להשקיע במי שאני:

אני מרגישה צורך ללמוד כדי להזין את האני החכמה“.

אני מרגישה צורך בחברה שמחה כדי להזין את האני המצחיקה“.

אני מרגישה צורך לאתגר את עצמי כדי להזין את האני המבריקה“.

אני מרגישה צורך להשקיע באיך שאני נראית כדי להזין את האני היפה“.

אני מרגישה צורך לטפח את עצמי כדי להזין את האני הכוסית“”.

 

בכלל, אני מרגישה צורך בלעטוף את עצמי בעולם שלם שיש בו ערך מוסף שיכול להזין את מי שאני, בין אם מדובר בספרים שלי, או בחברים שלי, או באלו שאינם חברים שלי, או בבגדים שלי, או בנעלים או ב..(טוב, ההמשך ידוע).

 

מערכת היחסים שלי עם עצמי כל כך מגובשת ויציבה, עד כדי כך שהיא בלתי ניתנת לערעור.

עד כדי כך שאני משוכנעת, שכל דברטוב או רעמשרת אותי באיזושהי צורה. משרת את אחת מהאני“.

וזה לא באמת משנה אם זה משהו טוב שנתן לי עוד קצת ממשהו,

או דבר רע שלימד אותי לקח חדש.

ואני לא מתכוונת להצטער על זה.

Not now, not ever.

וזה, זה החטא שלי.

 

 

ענווה

מאותה התשוקה שאני לוקחת לעצמי,

צומחת התשוקה לתת.

לפעמים.


 

*אני שונאת את המילה הזו. נורא.

אבל מסתבר שיש לה שימוש: היא מאוד חסכונית כשהיא אמורה לבטא מכלול של שמות תואר.

**איכשהו, נראה לי שקצת פחות אנשים יאהבו אותי אחרי הפוסט הזה.

אבל זו אני ועם זה ננצח.

🙂

 


 

 

 

 

Depeche Mode – I Want It All

I see a river

It’s oceans that I want

You have to give me everything

Everything’s not enough

 

It’s my desire

To give myself to you

Sometimes

 

Sometimes I try

Sometimes I lie, with you

Sometimes I cry

Sometimes I die, it’s true

Somewhere I find

Something that’s kind

 

And I’ve crossed the line again

A line I drew in sand

Still you give me everything

And everything’s not enough

 

I’m ready but not willing

To give myself to you

Sometimes

 

Sometimes I try

Sometimes I lie, with you

Sometimes I cry

Sometimes I die, it’s true

Somewhere I find

Something that’s kind

 

Come on over

Lay down beside me

And I’ll try

Come on over

Lay down beside me

And I’ll try

And I’ll try

 

I want it all

 

זעם (Ira)

(פורסם ב 02/08/07)

 האמת היא, שאני לא כל כך יודעת איך כותבים על זעם.

 זעם, לדעתי, הוא אחד הרגשות הראשונים שאנו לומדים לבטא- עוד לפני חיבה.

תינוק שאינו מרוצה, שרוצה להביע את אי שביעות רצונו, את כעסו על כך שהוא רעב, עייף או סתם לא מקבל מספיק תשומת לב- מיד בוכה. זוהי דרך התקשורת הבסיסית של כל אדם.

כאשר אנו גדלים ומתפתחים, אנו למדים שיש דרכי תקשורת אחרות, קצת פחות אגרסיביות, להביע את הכעס.

ובכל זאת, גם כאשר הגענו לשלב שהבו אנו אמורים להיות בוגרים, שקולים ואינטליגנטים מספיק לבטא את כעסנו בכל כך הרבה דרכים לגיטימיות- אנחנו עדיין מוצאים עצמנו זועמים לפעמים. למה?

 מה שמוביל אותי לשאלה- מה בעצם ההבדל בין “כעס” ל”זעם”?

מתי כעס הוא זעם ומתי זעם הוא “רק” כעס?

 כעס הוא דבר אנושי, טבעי. הרגשה שמתגבשת בבפנוכו של הבטן, כמו כדור אנרגיה שמסתובב ומחפש לאן לצאת.

לטעמי, כשאנחנו כועסים, אנחנו יודעים לשלוט על הכעס: יודעים לזהות שהוא קיים ומוציאים אותו בצורה מבוקרת (הולכים לחדר הכושר, מסתגרים בחדר, יוצאים לטיול, מפסיקים לדבר עם מי שמכעיס אותנו). אנחנו בשליטה. אנחנו בוחרים לעשות משהו עם האנרגיה הזו.

יתרה מזאת, לכעס, לדעתי, יש רמות ודרגות אשר בחלקן- אנו יכולים להפנות אותו כלפי עצמנו.

 זעם, לעומת זאת, הוא כעס ללא שליטה.

זהו מצב שבו כדור האנרגיה שיושב לנו בבטן יוצא משליטה: הוא ממשיך להסתובב ולא מוצא מנוח. הוא גדל ותופח ומאבד גבולות עד אשר הוא מאבד שליטה ומתפוצץ.

איך מתפוצץ? ברע.

זעם, לדעתי, רווי בשנאה וברצון להגיב בדרך כואבת יותר, נקמנית ומכאיבה. איזשהו אלמנט של ענישה, לפחות בדמיוננו.

מבחינתי, גם שנאה היא ביטוי זעם ולו רק בגלל שהמבט המתעב שאדם נועץ ברעהו, גורם לכדור להתחיל להתגלגל.

 במשך מס’ שנים “מכרתי את נשמתי” לאלוהי הסלולאר, משמע: עבדתי בחברה סלולארית בתפקידים שונים, אשר חלקם קשור לתחום שירות הלקוחות.

תמיד טענתי, שאחד היתרונות בכך, הוא היכולת שלי להתמודד על עשרות, מאוד ואלפי טיפוסים, רובם כועסים, חלקם זועמים ו….פשוט להיות מסוגלת שלא להתמסר לכעס שלהם. לא לשתף פעולה. לדעת להתמודד ולהחליק הלאה.

נוסיף לזה את העובדה שאני מדברת המון (כבר אמרתי, לא?:)), שאחד היתרונות הנלווים לכך הוא שכושר הביטוי שלי מפותח, ברמה שמאפשרת לי להביע את עצמי בכל כך הרבה אופנים ומצבים ואת העובדה שאני “קונטרול-פריק”….

 ואלו למעשה, הסיבות העיקריות לכך שגם היום, קשה מאוד להוציא אותי משלוותי-

גם כשאני כועסת אני כמעט לעולם איני מרימה את הקול, כמעט לעולם איני מאבדת שליטה.

 וזה חטאי-

 כי אני אולי לא מרימה את קולי ולא נוזפת ולא מנבלת את פי, אבל אני אומרת.

והמילים שאני אומרת כואבות יותר מכל כלי משחית.

ומילים יכולות לחצוב בנשמה ולצרוב רקמות.

הן יכולות להזיק ולהציק ולצלק- יותר מכל סכין או אבן.

והקול קול שותק ורועם כאחד והמבט, קפוא וחודר.

 קראתי בעבר משפט שנשאר חקוק בזכרוני: “”זעם גלוי גורם לנזק נסתר”.

המילים הן הנשק שלי והן, הן הזעם הגלוי שלי.

 אני יודעת (בעצם, בטוחה) שמילים שאמרתי וסביר להניח שעוד אומר בעתיד, במסווה של שליטה עצמית מופלאה, היו חדות וקהות וקפואות ושורפות.

ואני יודעת שגם אם אותו אדם שאליו הופנו המילים הללו, לא פירש אותן כזעם מתפרץ, הכוויות והסימנים עדיין שם.

מישהו, אי שם- נוטר לי טינה.

ובצדק.

 אקסי נהג לומר, שהוא חושש ממני, לא כשאני צועקת, אלא כשאני שותקת.

הוא נהג לטעון שכאשר אני זועמת, אסור להתקרב אלי- הקור שנודף ממני, מקפיא עצמות.

ולא תמיד חיבוק מחמם, מצליח להפשיר.

 

 

 

 

שלווה-

אני לא אדם דתי. ממש לא. נהפוכו.

אבל עשיתי לי נוהג, אחת לשנה, ללכת לתיקון שבועות.

שם, בשעת לילה מאוחרת (או שעת בוקר מוקדמת, עניין של השקפה), אני מרשה לעצמי להתנצל.

לבקש סליחה.

מתוך איזושהי תקווה, שאם יש אמת בדברים ושערי שמיים אכן נפתחים,

איכשהו,

מתישהו,

אולי אוכל לכפר.

ואז, כשאני עם עצמי, עוצמת עיניים ומקווה,

עוטפת אותי

שלווה.


 

Devouring Rage- Hocico

 

He’s lived in the land of lies
He’s lived in the land of the hypocrisy
Raging soul, with his faith injured
Now his impatient and rabid
Waiting to give the evil a form
Let his fury penetrates
While you´re feeling absolute shame

 

He feeds on their hate
Rapes bodies
Rapes souls
Voracious beast
Broken passions, broken creeds
He is the offender of your awaken dreams
A nightmare raping your sleep
Blind laments unheard
Black feelings
Brain collapse

 

Anger in my face
Anger and hate
Devouring rage
Too much anger in my face
Anger and hate
Devouring rage

 

Anger under skin
Body secreting blood infected
He attacks their corpses
No feelings, no remorse
Dare touch him and you´ll know his extreme
Revenge behind the offense
Compulsing sins, evil
Let’s rape, rapist

קנאה (Invidia)

(פורסם ב 01/08/07)רגע, אבל כבר דיברנו על “חמדנות”, לא?

קנאה וחמדנות.

חמדנות וקנאה.

מה, בעצם, הרציונל המצדיק השקעת אנרגיה כפולה ומכופלת בכתיבת שני פוסטים על חטא שהוא לכאורה זהה?

בודקת:

לא תַחמוד בֵית רֵעֶךָ, לא תַחמוד אשת רֵעֶךָ, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך“.

 

לעניות דעתי* (גילוי נאות: דעתי אכן עניה בתחום זה. לא פתחתי תנ”ך או קסוטו מאז כיתה י”א 2, בשלהי 1995) ייחודו של הדיבר הספיציפי הזה, הוא בכך שהוא הדיבר היחיד שלמעשה מתייחס לאיסור על הלך רוח, על מחשבה. זאת בניגוד ליתר התשעה, אשר מכילים איסורים על מעשים או דיבורים.

אפילו הדיבר השני: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי האלוהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצוותי”, שהוא לכאורה דיבר רוחני ונפשי, אשר אמור לעסוק באמונה שלמה והכרה בקיומו של אל אחד – גם הוא עוסק הלכה למעשה בפעולות ופולחנים שאדם עושה.

לכאורה, קצת מוזר להקדיש דיבר ייעודי וכה חמור למחשבה: הרי “מחשבה” היא דבר טבעי** (מסייגת את דברי: אני דווקא מכירה כמה אנשים שפשוט לא חושבים. אולי אפשר לסדר את זה בניתוח?), אנושי ואוניברסלי למדי. אחרי הכל, כולנו חושבים, לא?

אני מבינה שהכוונה היא, כמובן, לטיב המחשבה ותוכנה ויכול להיות, שתוכנו של הדיבר הזה מכיר בחולשה אנושית ואוניברסלית- של מחשבות שליליות ואולי עצם קיומו של הדיבר, מעיד על איזושהי יכולת להתגבר על החולשה הזו.

מה שמוביל אותי לתשובה: ההבדל בין חטא החמדנות לחטא הקנאה- הוא הכוונה שעומדת מאחורי המחשבה.

ההבדל הוא בין לרצות משהו, לחשוק, להתאוות אליו בשל צורך פנימי, אישי שלנו ובין לרצות משהו שהוא של מישהו אחר, בגלל שהוא לא שלנו.

כאשר אנו מרגישים רצון, חשק, כמיהה צורך למשהו, אז מילוי הצורך יביא לנו לתחושת סיפוק.

לעומת זאת- אם הרצון, החשק או הכמיהה נובעים מהצורך שלנו לבעלות על סיפוקו של מישהו אחר, הרי שמדובר במאבק אבוד מראש: אולי נשיג את שרצינו, אך תמיד יהיה מישהו שיש לו קצת יותר אולי לא הרבה יותר, אבל מספיק כדי לעורר בנו קנאה מחדש.

הקנאה הזו, היא שמונעת מאתנו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו.

ואיפה אני נכנסת לתמונה?

ובכן, התובנה שלי היא החטא שלי:

הקנאה היא חטא של הנשמה. של הנפש וככזו- היא בלתי נמנעת.

בפוסט החמדנות כתבתי: “החטא שלי הוא שאני תוצר מושלם של סביבתי הטבעית. של סביבה קפיטליסטית, תחרותית, הישגית ומהירה ושלא עשיתי שום דבר כדי לשנות את זה.”

 

אני מכירה היטב ברצון שלי שיהיה לי יותר: יותר נעליים ויותר, משרה יותר בכירה, השכלה יותר גבוהה, חברים יותר טובים.

ה”יותר” שלי, לא בהכרח שייך למישהו אחר.

ה”יותר” שלי, לא מתקיים על חשבון מישהו אחר. לא בכוונה בכל אופן (בוודאי שאם קבלתי משרה נחשקת, המשמעות היא שמישהו לא אוחז בה: מועמד אחר, האדם שפינה את משרתו. אבל- לא הכשלתי בכוונה תחילה מועמד אחר או חתרתי תחת אותו אדם כדי להדיח אותו ממשרתו ולהכנס לנעליו).

יחד עם זאת- תמיד, תמיד יקרה משהו שיעורר את הצביטה בחזה:

הבחורה שיצאה מחנות הנעליים עם הזוג שאיני יכולה להרשות לעצמי לרכוש.

הבחור שזכה במשרה שנשאתי אליה עיני וכעת אני יודעת שלא תתפנה בשנים הקרובות.

החברה שלי שיוצאת עם הבחור שרציתי, גם אם לא אמרתי לה ש”הוא על הכוונת”.

הידיד שהתקבל ללימודי הדוקטורט שאני איני יכולה בכלל להגיש מועמדות אליהם, בגלל עבודתי התובענית.

תמיד יהיה משהו, או מישהו שיגרום לי לחשוב שאולי אולי- אין לי מספיק ממשהו.

אז מתי מספיק זה באמת מספיק?

לטעמי- כאשר אנו משאירים את המחשבה בגדר מחשבה.

ומחשבות, כידוע, טבען לחלוף.

מתישהו.

לא?

 

 

 

נדיבות:

איש אחד, שאני עימו בקשרי העבודה,

נוהג לענות לשאלה הלקונית “מה שלומך?”בתשובה המקסימה:

“שלומי טוב, תודה. אני שמח ומאושר בחלקי. ואת?”

אני?

אני אימצתי את התשובה באהבה ומחלקת אותה לכל מי שרק מוכן לקבל. 🙂

 


 

Spawn- Beborn Beton

Sometimes it seems
I’ve seen everything in this life

And I refuse to give in

Does anybody have some time left to be nice

To someone he doesn’t know, but

Everybody takes what everybody needs
Everybody’s peaking at some other’s seeds
And hearts filled with envy
Won’t give anything to relieve
Unless you sign the receipt
Are we coming to the point of no return
Are we still being fearless taking pride
In the moment the curtain is drawn
We’re giving the stuff to the spawn
The show must go on
Sometimes it seems
I’ve seen everything in this life
But then I’m glad to be wrong
When something happens and suddenly I feel surprised
Not knowing what’s to be done, ’cause
Everybody’s being lavish and at ease and
Everybody suffers from mental disease
If hope hasn’t vanished there’s something that we can believe in
Until we get the meaning