עצלות (Acadia)

(פורסם לראשונה ב 31/07/07)

אם לומר את האמת, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי בעודי יושבת מול מסך המחשב הייתה: “אל תכתבי כלום. זוהי עצלות לשמה”.  מקורי, לא?

אז זהו, שלא.

 העובדה שבבוקר אני לא עונה לטלפונים לפני השעה 08:30- אינה עצלות (זוהי עובדה מוכחת: אין שום דרך בעולם, שבה מוחי יוכל לתפקד בשעות מוזרות שכאלה).העובדה שאתמול הברזתי מחדר הכושר- אינה עצלות (כי ב א מ ת הייתי עייפה. ובעל הבית שלי היה בדרך. והייתי ממש רעבה והייתה לי שיחת טלפון ארוכה ו…נו, קורה).

העובדה שביום שבת מצאתי עצמי מרוחה עם החתולים על הספה וסירבתי בתוקף לכל סוג של פעילות אשר תגרום לעכוזי לזוז מהשקע אשר יצר בכרית, אינה עצלות (היה לי שבוע קשה. אפילו מכונית צריכה להטעין מצברים מתישהו..)

כולנו עושים פעולות יומיומיות אשר יכולות להיכנס תחת הגדרה הכוללת של עצלות, אבל אני לא באמת בטוחה שלשם אני מכוונת. אני לא באמת מרגישה עצלה כשאני מבריזה פעם בשבועיים מחדר הכושר, או כשאני רובצת ביום שבת במרפסת והופכת צדדים מול כיוון השמש, או כשאני יוצאת מוקדם מהעבודה- רק כי בא לי.

אני מרגישה עצלה כשאני אומרת “די! אני מפסיקה לנסות”. כשאני מרימה ידיים.

כשאני רואה לנגד עיני משהו קורה (כל “משהו”) ולא עושה עם זה כלום.

 יכולתי להתנדב לאיזשהו ארגון ירוק.יכולתי לעמוד בהפגנה נגד קצב.יכולתי לנסות לעצור ריב בין חברים בשבוע שעבר.יכולתי לאסוף את בקבוקי הפלסטיק הריקים ולשים אותם למחזור.יכולתי לנסוע דרומה לעזור לקלוט פליטים מדארפור.יכולתי לעזור במקלט לנפגעות אונס.יכולתי להשקיע קצת יותר במערכת יחסים זו או אחרת, או בחברה זו או אחרת, או במשרה זו או אחרת.

יכולתי לעשות עוד הרבה דברים, הרבה יותר מאמצים ואולי קצת יותר השקעה, אבל ויתרתי.

 וזה החטא שלי-

העצלות טמונה בויתור. בהרמת ידיים. העצלות היא סוג של ייאוש.

אני חושבת שייאוש הוא דבר נורא. זה סוג של הכרה בקיומו של “כאוס”, איזשהו חוסר איזון וגרוע מכך- בחוסר היכולת שלנו לסדר אותו (כשבעצם, חוסר היכולת הזה, הוא כפי שאנו תופסים אותו, במודע או שלא).

 הרבה יותר קל לבוא ולומר ” זה לא ענייני”. או “מה אני, הקטנה, כבר יכולה לעשות” ואני? אני עושה מה שקל לי.ההשלמה הזו עם “זה מה יש”, היא נוראית בעיני.

נוראית בעיני אף יותר, היא העובדה שכך גם אני נוהגת.

 אבל הדבר הגרוע ביותר- הוא הבחירה.

כל אלה, הם תוצר של בחירתי החופשית ואילו אני, בחרתי לוותר.

בחרתי לוותר כי נוח לי, כי קל לי, כי אני מעדיפה לא לדעת, כי אני מעדיפה להתרכז בעצמי, כי אין לי יכולת, אין אין לי משאבים, כי אין לי זמן כי…

מה זה משנה בעצם?

פשוט בחרתי.

 

 

 

 

 

 חריצות-

אבל,

אני כותבת.

למרות הכל, אני כותבת.

 


Precious and fragile things
Need special handling
My God what have we done to You?

We always try to share
The tenderest of care
Now look what we have put You through…

Things get damaged
Things get broken
I thought we’d manage
But words left unspoken
Left us so brittle
There was so little left to give

Angels with silver wings
Shouldn’t know suffering
I wish I could take the pain for You

If God has a master plan
That only He understands
I hope it’s Your eyes He’s seeing through

Things get damaged
Things get broken
I thought we’d manage
But words left unspoken
Left us so brittle
There was so little left to give

I pray You learn to trust
Have faith in both of us
And keep room in Your heart for two

Things get damaged
Things get broken
I thought we’d manage
But words left unspoken
Left us so brittle
There was so little left to give

חמדנות (Avaritia)

(פורסם ב 29/07/07)

דברים שלא ידעתם עלי:

אני הבעלים הגאה של 60 זוגות נעליים, רובם מותגים. לפני כשנתיים, בעת ביטוח תכולת הדירה, הוערך שוויים בכ 35,000 ש”ח.

הארון שלי מלא בבגדים. מלא, אמרתי? “מפוצץ” – זו הגדרה יותר הולמת.

דירתי מאובזרת להפליא במגוון פריטים תואמים, ממיטב קטלוגי ארצנו.

כשאני עוברת ליד חלון הראווה של ה.שטרן, אני מרגישה את השערות הזעירות שעל עורפי סומרות ואת שפתי נמתחות לחיוך של תענוג.

כשאני נכנסת לחנות, כל חנות, הפריט הראשון שאגע בו, יהיה היקר ביותר בנמצא. באחריות.

אני סובלת כרונית מתסמונת ה”רוצה-לוקחת”: יכולת האיפוק שלי משולה לשל ילד בן 3. אני מסוגלת שלא לישון לילה שלם בגלל שאהרהר בדבר מה שרציתי: נעליים, חולצה, משרה או בחור.

אני בהחלט מאמינה שיהלומים הם בין חבריה הטובים ביותר של האישה (הם ישארו קשוחים ומבריקים לנצח ולא יבגדו בה לעולם)

ומעל לכל- אני באמת מאמינה שמגיע לי. 

 מגיע לי כי אני זו אני.

אני עובדת קשה ועובדת חזק ומשקיעה את נשמתי וכל אגל זיעה (טוב, לא ממש זיעה..יש מזגן) בשביל כל שקל שהרווחתי.

לגיטימי בעיני, לרצות להשקיע ולבזבז את כספי על דברים שמסבים לי אושר.

יבואו חכמים וישאלו “האם עוד זוג נעליים לארסנל- זה מה שיגרום לך אושר?”

ובכן, התשובה היא חד משמעית- כן והסיבה פשוטה:

אני פשוט אוהבת להקיף את עצמי בדברים יפים-

בבגדים יפים

בנעליים יפות

בתכשיטים יפים

בפנים יפות

בנפשות יפות

ובלבבות יפים.

 פילוסופיית החיים שלי דוגלת במזעור נזקים ובצמצמום השפעות שליליות על חיי. לפיכך, העובדה שמרגע שפתחתי את עיני בבוקר ועד הרגע שעצמתי אותן בלילה, ראיתי וביליתי בחברת אנשים ודברים טובים, איכותיים ויפים, משמחת אותי.

 נכון, העולם הוא לא מקום יפה בכל הזמן.

זוהי בדיוק הסיבה בגללה 20 דקות בחנות הנעליים, או דקה חטופה ליד חלון הראווה של חנות התכשיטים החביבה עלי- מצליחות להשכיח ממני לשבריר שניה את הכיעור. והרע. והכואב.

 אין לי כוונה או סיבה להתנצל על כך שאני אוהבת דברים יקרים (הקרדיט לתובנה- לאיש אחד, שעל אף היכרותנו הקצרצרה- מילותיו מרבות לככב בכתוביי).

אין לי כוונה או סיבה להתנצל על התשוקה שלי לעוד.

אין לי כוונה או סיבה להתנצל על כך שכל מה שיש לי- הוא שלי: אישיותי, השכלתי, ביתי ותכולתו, הרכב שלי ו…הכל.

 אז מה בכל זאת החטא שלי?

החטא שלי הוא שאני תוצר מושלם של סביבתי הטבעית. של סביבה קפיטליסטית, תחרותית, הישגית ומהירה ושלא עשיתי שום דבר כדי לשנות את זה.

אני מקבלת את עצמי as is בחום ובאהבה, אבל יודעת שבאיזשהו מקום, יתכן והחיים שלי יכלו להיראות שונים לגמרי.

זו היתה הבחירה שלי להתחיל לחיות כמו שאני והבחירה שלי להמשיך ולחיות כך.

מי יודע? סביר להניח שבדרך אני פוגעת באנשים אחרים, כאלו שעשו בחירה שונה.

 הגרוע מכל?

שתהיות כאלת עולות בי לפעמים.

ואז אני ניגשת לפתוח את קופסאת הנעליים החדשות שלי ו…כן. מרגישה קצת פחת גרוע.

 

 

 

 

צדקה-

מכיוון ואני מאמינה שהרצון שלי לעולם יפה יותר, צריך לבוא לידי ביטוי. אני עושה עוד קצת. רק בשביל לייפות קצת גם את הסביבה.

אז אני תורמת קצת לפה וקצת לשם.

אז אני מאכילה את חתולי הרחוב שלי (אלו ימים חמים. שימו קערת מים ליד הדלת. בבקשה).

אז אני מביאה את העיתון של יום שישי באופן קבוע לשכנה הקשישה שלי.

אז אני מחייכת בכל פעם שאני עונה לטלפון.

בעצם,  אני פשוט מחייכת. מתי שרק אפשר.

אולי מישהו, חוץ ממני, יאמין שהעולם נראה טיפה יותר טוב.

ואולי- הוא יראה טוב גם לו.


Greed- XPQ-21

You hear the pain
Do you hear the pain?

I want to see you
Everything has changed

 

There’s no escape without chance
Without you
No way without chance
Without you
No way to celebrate
No way

 

You only knew greed
You only know greed
Feel like a monster in a prison of sexual drive

 

Do you hear the voices of the broken mind?
Do you hear their song?
Do you hear their words?

 

Everything has changed
I want to see you
I want to see you again
I want to see you for the last time
I want to see you

 

And poor is what you do
A sunny morning in the city where I die

 

A silent scream

 

A sunny morning in the city where I die
From the nervous city where we are

 

You only knew greed
You only know greed

 

A sunny morning in the city where I die

 

No way to celebrate