אני לא מתיימרת להיות מבינה גדול באבטחת מידע או מערכות ממוחשבות ועדיין יודעת שפוטנציאל הכשל הטכנולוגי פה הוא עצום.
אני גם לא מתיימרת להיות מבינה גדולה בפוליטיקה ועדיין לא מבינה איך הצעת חוק שכזו יכולה לעבור בצורה כה חלמאית.
אותי לימדו בשיעורי האזרחות שבכנסת 120 ח”כים. אז איך יכול להיות שהצעת החוק הזו, שטומנת בחובה משמעויות כל כך קריטיות הנוגעות לזכויות האזרח שלנו, לפרטיות שלנו, לחופש התנועה שלנו הצליחה לעבור באמצעות הצבעה של 54 ח”כים בלבד?! (40 בעד, 11 נגד ושלושה נמנעים, אם תהיתם).
אני באמת רוצה להאמין שלא יכול להיות שכוווולם אדישים. אני רוצה לחשוב שלאנשים אכפת.
אבל באופן מפתיע, לא זה מה שמצליח להוציא אותי משלוותי.
מדהים אותי איך שחודשיים לפני השקת האייפון, כול הציבור (הפיזי והוירטואלי) ידע לדקלם בדיוק איזה אפליקציה היא השווה ביותר, מה ההבדלים בין סוגי המכשירים ולכל אחד היתה דעה (או שתיים) נחרצת אודות טיב המכשיר, סוגי תכניות החיוב העתידיות ובאופן כללי- דעה. לא חשוב על מה.
בכל אתרי האינטרנט הועלו כתבות מלאות בספקולציות אודות חבילות הגלישה, סקירות מוצרים וחוות דעת.
הפורומים רעשו וגעשו ודמיט- אפילו האחיינית בת ה 3 של הזוגי יודעת מה זה אייפון ואיך משתמשים בו!
אתמול, חנות idigital והחל מהיום גם מרכזי השירות והחנויות של חברות הסלולר, היו מלאות באנשים שנהרו לראות את הפלא, לשאול, לבדוק לעומק תכניות חיוב, להתדיין ושוב- לחוות דעה.
וכל זה, בשביל מכשיר סלולרי. מותרות. פינוק.
ובכל זאת, הצליחו להעביר את הצעת החוק בלי שכל הציבור ידע, ישמע, יזדעזע וימחה.
למעשה, בלי שכל הציבור יהיה מודע להשלכות לטווח ארוך.
למרות המאמצים, ההסברה והאנרגיה- כ”כ הרבה אנשים עוד שואלים “אבל מה בעצם הבעיה?”
בכל התכנסות, עצרת או אסיפה- אפשר לספור את כמות המשתתפים בעשרות או מאות בודדות.
וזה- זה מה שמצליח להדהים אותי.
אנחנו מסוגלים לצאת מגדרנו כשמדובר על הצעצוע החדש והמאגניב, אבל מקבלים בשלוות נפש את ההתעללות הזו בדבר השולי, איזוטרי והקטן הזה, שנקרא “חופש”.
עצוב.
אני מוצאת את עצמי רוצה להאמין שלא יכול להיות שכוווולם אדישים. אני באמת רוצה לחשוב שלאנשים אכפת.
מזמינה אתכם לקרוא את דברי האזרח ח’, להכנס אל מטה המאבק במאגר הביומטרי , לשאוב עוד קצת אינפורמציה ולא פחות חשוב-
לבוא לצעוד איתנו ביום שישי הקרוב, 11.12.09 בשעה 11:00, כי מתישהו צריך לדעת להגיד “די”. לא?