על הבית השני שלי.

פעם, איפשהו בשנות השמונים כשהאייטיז והפינגווין עוד היו באופנה בפעם הראשונה, נפתח על שרידי קולנוע “ארמון” שבחיפה, מועדון בשם High Way, שלימים הפך ל”עיר השניה”, מתישהו הוא עבר דירה כמה מאות מטרים שמאלה ובהמשך הפך להיות ה”סיטיהול”.

כשהייתי בת 15, הגעתי אליו בפעם הראשונה.

היתה לי תעודת זהות בלויה משהו, שכובסה עשרות פעמים, שופשפה קשות בחול וקומטה שוב ושוב, עד שניתן היה לגרד ספרות עם letter set ולהפוך את שנת הלידה שלי מ 1978 ל 1973. כך, במחי יד, הפכתי לחוקית וזכיתי להכנס בשערי המועדון.

אני לא זוכרת בדיוק את האימג’ הראשון שלי מהמקום, אבל אני יודעת שהיו בו קירות שחורים, עשן כבד והקיור.

שם הכרתי את מינימל קומפקט, סיד וישס עשה לי נעים בבטן ושם טעמתי לראשונה את ג’וי דיויז’ן. היה להם טעם של בירה ראשונה: כזה שמרגיש קצת אסור, אבל ממכר. זה אמנם היה עשור ומשהו לאחר מותו של איאן קרטיס, אבל איכשהו, הצלילים הרגישו לי מאוד “עכשיו”.

ונשארתי.

העיר השניה/סיטיהול ליוותה אותי בעשור וחצי הבאים של חיי-

שם התפתח לו טעמי המוזיקלי (השנוי במחלוקת, אם תשאלו את הדיג’יי מחתונתי :-))

שם ראיתי את ניק קייב פעם אחת ואת ברי סחרוף עשרות פעמים.

שם ביליתי את לילות חמישי (ערב חיילים, בירה חינם), שישי (מה, אני לא נראית בת 21?) רביעי ושבת (כי כניסה ברביעי נותנת שבת בחינם), מתגלגלת מהמועדון ב6 בבוקר, מחליפה למדים באוטו ונוסעת לבסיס.

שם למדתי לצאת לכל מקום עם משקפי שמש על הראש, כי אני יודעת מתי אני יוצאת מהבית, אבל אין לי מושג מתי אחזור.

הקירות השחורים היו מסמיקים לו יכלו לספר על קמצוץ מהתועבות שהתרחשו בינהם, אבל הם לא יכולים וטוב שכך 🙂 הכלל היה ונשאר: מה שקורה בסיטי, נשאר בסיטי.

שם פגשתי גדודים של אנשים מדהימים.חלקם הולכים איתי עד היום ואת חלקם, השארתי מאחור.

חלקנו יצאנו משם עם מי שלימים יהיה הורה לילדנו, חלקנו נכנסו בזוג והפכו לרווקים, חלק יצאו ונכנסו עם מי שבא.

ואחרי כ”כ הרבה שנים בבית השני, ברור שנרגיש בבית, לא? כמו ספה נוחה במיוחד, מצאנו איש איש את מקומו:

הבלונדיני הגבוה עם הקוקו היה “רמקול שמאל”. הבחורה עם השיער השחור והחבר הג’ינג’י היתה “בר ימין”. הזוג הגותי היה “מול העמדה” ואני, אני הייתי “במה ימין”, לידי “הג’ינג’ית הקטנה” ומול “ההוא עם ההייניקן”.

מדי פעם, באוניברסיטה או בעבודה, היינו מזהים פרצופים מוכרים. נכון, הם נראים קצת אחרת אחרי כמות מסויימת של אלכוהול, סמים, עשן ומוסיקה. אבל עכשיו, באור יום, הם נראים כמעט “נורמטיביים”.

***

הסיטיהול נסגר בפעם הראשונה לפני כמה שנים.

אני זוכרת את מסיבת הסגירה כפרועה ומוצלחת במיוחד.

ב 07:30 בבוקר נפרדנו אחד מהשני כמעט בדמעות.

איכשהו, הוא נפתח מחדש. הפעם, באולם “שלנו” היו מסיבות “פעוטות”- האוס, רגאיי ושות’. עוללים בני 18 הסתובבו ביננו, אבל לנו לא היה אכפת.

***

לפני שלוש שנים בערך, התעייפתי.

לצאת בחצות וחצי מהבית כבר לא ממש הסתדר לי, הפסקתי לעשן ופתאום נהיה לי חנוק ורע ואפילו אלכוהול לא עזר.

אז נפרדתי.

ביקרתי פעמיים או שלוש, אבל זה כבר לא אותו הדבר. אבל עדיין בית.

***

עכשיו, הבית השני שלי נסגר שוב, הפעם כך נראה, לתמיד. לפחות במתכונתו הנוכחית.

לכאורה, זה לא כל כך משנה- אני כבר לא “נערת המועדונים” שהייתי ובין כה וכה, כל דבר אחר כבר לא יהיה אותו הדבר.

אבל היום אני אבקר בו בפעם האחרונה.

המקום הזה יהפוך בית קברות ל 15 שנים של זכרונות.

מצחיק כמה קיטש יכול לייצר מקום כל כך אפל.

אבל ככה הוא, הבית השני שלי.

8 מחשבות על “על הבית השני שלי.

  1. הזיכרון הראשון שלי מהעיר השנייה היה הטור הארוך של האנשים ביום שישי, לקראת ההופעה השבועית ואני אכול קנאה שהייתי צעיר מדי כדי להיכנס…. הזיכרון השני היה בהופעת הפרידה של פורטיסחרוף…. הגג הפתוח, ריח העשן החפיף-מתקתק, הקירות השחורים, האנשים לבושים בשחור והמוסיקה שהרעידה את הבטן (במובן חיובי כמובן)

    למרות שבשנים האחרונות, הגעתי פעמים בודדות לסיטי, אני לעולם לא אשכח את השנים שביליתי במקום המופלא הזה, את האנשים שמופלאים שפגשתי שם, את כל ההופעות המדהימות שהיו שם….

    ללא ספק, זה סיום של תקופה

  2. ליקוש יקרה,

    קראתי והרגשתי כאילו אני כתבתי את הפוסט הזה.
    גם אני זייפתי ת.ז. אצלי ה-6 הפך ל-5.
    שם השתכרתי בפעם הראשונה ברמה של להקיא.
    שם הכרתי את הקיור, הברידרס, הפיקסיז והבאוהאוס.
    שם ראיתי מופע הצדעה ל doors, פינק פלויד ולד זפלין.
    שם הייתי בהופעה הראשונה שלי (נראה לי ששינויים בהרגלי הצריחה – נטאשה), את ברי סחרוף ויותר מ-5 פעמים את ערן צור המלך,
    אני הייתי זאת עם השיער האדום ואח”כ הקרחת תמיד ליד הרמקול.

    לכבוד הוא לי לקרוא את הפוסט הזה בפעם הראשונה שאני נכנסת לבלוג שלך אחרי שחגי המליץ עליו.
    תודה על הזכרונות ועל הפוסט הנהדר.

  3. הזיכרון המשמעותי שלי מהעיר השנייה הייתה הופעה שהגענו אליה במקרה (בכלל לא ידענו שיש באותו יום הופעה). אני לא זוכר בדיוק מי היה שם על הבמה, זה היה משהו מטורף כזה: איפה הילד, מארחים את אמדורסקי מארחים עוד מישהו ועוד מישהו. אחת מההופעות המעולות ביותר שיצא לי.
    לסיטיהול היינו יוצאים בחמישי, כי את שישי שבת היינו מקדישים למסיבות ביערות.
    לסיטיהול דווקא לא התחברתי, הלכתי מכוח הרגל והייתי בדרך כלל על רמקול שמאל. אהבתי כשהיו מנגנים את נקמת הטרקטור והראשון של הפרודג’י.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *