לא כולל שירות.

תקציר מנהלים:

ארוחת בוקר במאנטה ריי עם ‎ נעלולה: חביתה משעממת (פעמיים!), שקשוקה תעשייתית, סלסלת מאפים טובה, סלט מתובל היטב ושירות מחריד.

***

הבוקר הזה היה מבטיח: השמש זרחה, הציפורים צייצו ורוח נעימה על פני תהום.

קבעתי לארוחת בוקר עם נעלולה. איפה? במאנטה ריי.

עכשיו, בפעם האחרונה שהייתי במאנטה ריי, השקשוקה היתה סבירה מינוס, הפרנץ’ טוסט נהדר, הסביצ’ה מוצלחת והשירות היה נסבל. בסך הכל, כדברי המורה פנינה- יש פוטנציאל.

מלצר בעל ארשת חביבה רשם את ההזמנה: שקשוקה, אומלט קישואים ובצל, סביצ’ה וכוס מים.

סלסלת מאפים משובחה הגיעה (כמה נקודות היא?) ועימה פנכות קטנות ממולאות בריבות, זיתים, חמאה וצ’טני מעולה ומתובל היטב.

כאמור- התחלה טובה.

פה זה נגמר.

***

השקשוקה שהגיעה היתה בטעם של רסק עגבניות. הנעלולית ניסתה לחפור קצת ברוטב (מבלי לגעת בביצים או בפרוסת החלומי) והתייאשה.

אומלט #1 הגיע חסר טעם לחלוטין. כלומר היה טעם. של מלח. אחרי ששפכתי חצי מלחיה.

מים? יוק.

מלצרית נקראה אל השולחן ונתבקשה להחליף את האומלט לאחד עם כרישה, פרמז’ן ובזיליקום.

אומלט #2 הגיע (תופים…) חסר טעם. כלומר היה טעם. של חביתה. לא מתובלת. ליטרלי- ביצה בלי שמן במחבת.

אני חייבת לציין שיש אנשים שנוטים לטעות ולחשוב שלכרישה יש אותו אפקט על מזון כמו לבצל. זה הזמן לנפץ מיתוסים: היא לא!.

והמים? יוק.

בשלב זה הגיע סוג-של-אחראי. “הכל בסדר”? ובכן- לא.

הסברנו את מצבה העגום של השקשוקה ואת תקרית אומלט #2 ולא, אנחנו לא רוצות משהו אחר, תודה. כבר סתמנו את עצמנו בלחם, צ’טני וסביצ’ה. אה, וגם בסלט הקטן הנלווה, שהיה טרי ומתובל מצוין (באמת!).

אבל כן, נשמח לכוס מים.

40 דקות מתחילת הארוחה הגיעו 2 כוסות מים. הוריי!.

מכיוון שתוכנן לנו ביקור בשוק האקססוריז, החלטנו להבליג ולהמשיך הלאה. הזמנו חשבון (כלומר, אחרי שמצאנו מלצר ולא, זה לא היה טריוויאלי).

פה הסתיימה ארוחת הבוקר. הסלט, כאמור, היה להיט.

***

לאחר דקות ארוכות של המתנה (במהלכן הרצנו ויז’ואלס של הצוות כורת עצים, סוחט דיונונים ומקליד במכונת כתיבה עתיקה את החשבון) הגיע המלצר ההו-כה-חביב מהמערכה הראשונה, הניח-שלא-בעדינות-יתרה צלחת על השולחן “קחו, הזמנתי לכן קינוח”.

-??

-כן, יש פה קדאיף ו…אגסים וריבת שזיפים.

(באותה נימה אגב, הוא יכל לומר “קחו, הבאתי לכן ציאניד ו…כלור. אבל שימו לב לשתות עד הסוף, כן?”)

***

החשבון הגיע לאחר כמה דקות נוספות.

באופן בלתי מפתיע, גיליתי שחוייבנו על אומלט #2 (שכאמור, לא באמת נאכל. אני כן חייבת לציין שזו היתה סוג של הפתעה “נעימה” כי אנחנו הימרנו שנחוייב גם על השקשוקה) וכמובן- 2 ש”ח אבטחה…

קראנו לסש”א (סוג-של-אחראי) מהמערכה הקודמת וביקשתי הסבר.

ובכן, קיבלתי אחד: לא, אנחנו לא יכולים לזכות אותך גם על המנה הזו, כי שאלנו אם את רוצה משהו אחר לא, כי למה שארצה להחליף למנה שלישית אחרי ששתי הקודמות היו “סתם” משווע וכבר זיכינו אתכם על שתי מנות שלא נאכלו, לא כי לא באנו רעבות, אלא כי לא היו אכילות ובכלל, השקשוקה היתה חצי אכולה ברור. השקשוקה היתה חצי אכולה כמו שהאומלט היה חצי טעים והוצאנו לכם קינוח שלא נגענו בו, גם כי הוא לא נראה להיט וגם כי המלצר שלך טרח “לזרוק” אותו על השולחן בחוסר חשק ואנחנו לא יכולים מעבר לזה.

הבטנו אחת בשניה והחלטנו לא להתעצבן מעבר לזה.

אחרי שהוצאנו שטרות כסף לפריטה (מתוך מטרה להשאיר 84 ש”ח, ללא אבטחה, כמובן), הוצאתי את הטלפון על מנת לצלם את החשבון.

עשיתי זאת די בשקט, לא באופן מופגן, אבל תוך כדי ניסיונותי לכוון את הפוקוס, צץ לו פתאום משום מקום הסש”א, לקח מידי את החשבון, קימט אותו, הכניס לכיס ומלמל בחמיצות משהו בנוסח “מתוך 300 לקוחות שיש פה כל יום….עזבו, אל תשלמו כלום, שיהיה לם אחלה סופשבוע”. אבל אנחנו לא מחפשות ארוחות חינם ואני כן רוצה לשלם על מה שאכלנו “לא, לא. עזבו. שיהיה לכם שבת שלום”.

אספנו את פקלאותינו והמשכנו בטיולנו לשוק האקססוריז (שעליו- בפוסט נפרד).

***

ילדים, עזרו לליקוש לזהות את כל הטעויות שנעשו בסיפור הזה ולצבוע אותן בצבעים עליזים!

יושבות אצלכם שתי לקוחות מבואסות: כאלו שהזמינו מקום ותכננו לפתוח את סופהשבוע בארוחה כיפית מול הים. במקום זה, רצה הגורל והן נפלו על שרשרת של מנות לא מוצלחות. קורה. למה לקלקל עוד יותר?

והיה וכבר בחרתם להוציא קינוח פיצוי, למה לא להגיע לשולחן, להתנצל בחיוך, להוציא קינוח (ראוי, שנראה כמו קינוח ולא כמו מנה שהולחזרה משולחן אחר) ולהשאיר טעם טוב בפה? איזו תועלת צמחה מכך ששלחתם מלצר בלתי חביב בעליל לזרוק על השוחן צלחת בחוסר חשק וללכת?

והיה וכבר הפנמתם שפישלתם, למה לא לחייב עבור מה שאכלנו (קפה, תה, סלסלת לחמים וסלט) ולסגור עניין? הרי אם מראש לא היו מחייבים את האומלט המסכן, היינו משלמות בשמחה על כל היתר ואפילו משאירות (כנראה) טיפ סמלי כלשהו.

והיה וכבר זיכיתם שתי מנות והחלטתם לחייב עבור מנה אחת, מכיוון שאחרי הכל- קיבלנו את סלסלת הלחמים והסלטים הנלווים (שכאמור, היו טובים) וזו הדרך שלכם לחייב אותנו, למה לא לומר זאת עם הבאת החשבון?  לו זה היה ההסבר שניתן, לא היינו מתווכחות לרגע.

והיה וכבר החלטתם שלא לחייב אותנו, איזו תועלת צמחה מהאופן בו בחרתם לעשות זאת (רגע אחרי שקלטתם שאני מצלמת את החשבון, כפי הנראה כדי לעשות איתו משהו והחלטתם לעזות דמג’ קונטרול מהיר ובלתי יעיל)? הרי לו אותו סש”ל היה בא ואומר “תשמעו, אני מצטער על שרשרת האירועים ולמרות שאנחנו אמורים לחייב אתכן, החלטתי שכן חשוב לי שתצאו מפה מרוצות/ לא מרוגזות ועל כן מה שכן אכלתן- על חשבוננו”, היה עולה פה פוסט מפרגן על “איך כן מנהלים משברים”…

***

בשורה התחתונה:

כמו שציינה הנעלוית: “ארוחה מוצלחת יותר הייתי חווה בפלאפל ג’ינה*”

בפעם הבאה, בבריבה, שם האוכל תמיד טעים והשירות תמיד מדהים.

שבתשלום

________________________________________________________________________________

*למען הסר ספק: זו יכולה להיות כל פלאפליה אחרת, לבחירתכם 🙂

9 מחשבות על “לא כולל שירות.

  1. כשפועלים מתוך הפחד של “מה יגידו” במקום במחשבה תחילה, לא יכול לצאת מזה טוב.

    מקווה שהקינוחים של מחר יפצו על הכל!

  2. הייתי במאנטה ריי פעם אחת, והוא זכור לי כמקום שהפלצנות נוזלת בו מכל חור ופינה. מצד שני, זה היה לפני זמן רב…

    על כל פנים, נתת לי רעיון – מעכשיו כשאהיה במסעדות שנותנות שירות גרוע, אנסה לצלם את החשבון עם הסלולרי. אולי ייצא לי משהו מזה P:

  3. היה מבעס. הצעתי למאנטה חברות בפייסבוק רק כדי ללנקק להם את חוויותינו המרגשות. נראה כמה טוב ייצא מזה 😛

  4. נועה הגיב:

    גם לי ואורי היתה שם חוויה לא חיובית, אבל אין ספק שזה מטה את הכף שלא לבוא לשם יותר.
    כך יעשה למסעדה אשר משתינה על לקוחותיה בקשת ואז מנערת את הטיפות האחרונות ישר לעיניים.

  5. הכובסת הכועסת הגיב:

    כבר הגבתי אצל הנעלולה אבל החזרת לי נשכחות, אז חשבתי להגיב גם פה:

    אני בכלל-בכלל לא מופתעת.
    בבוקר נעים אחד לקחנו, בנזוגי ואנוכי, יום חופש, והחלטנו לשבת שם מתוך כוונה לאכול ארוחת בוקר נפלאה תוך בהיה בחוף הים המשגע.
    ובכן – לא ארוחת בוקר נפלאה ולא נעליים. קודם כל ביקשנו מים, והם הגיעו רק אחרי שלוש בקשות שלנו, כשהאחרונה נענתה ב”נו, כן” עצבני של המלצר. בן הזוג שלי הזמין – וקיבל – שקשוקה יקרה ולא מסעירה, ואני, שמנסה להקפיד על תזונה בריאה-יחסית, הזמנתי מנה של ביצים עלומות על סלט רוקט. המנה הזו עלתה שישים (60!) שקל, ובתפריט נכתב שהיא מגיעה עם טוסט. שאלתי אם אפשר להחליף את הלחם בטוסט בלחם מקמח מלא, ונאמר לי שכן. מה שלא נאמר לי זה שכנראה הם הולכים להחזיר ללחם את הסיבים התזונתיים שלו במקום, כי כשהם הביאו לי את הטוסט כבר אכלתי את רוב הביצה, ומה שלא אכלתי היה קר.
    בפועל מה שקיבלתי היה: ביצה אחת, ערימת רוקט ללא רוטב, טוסט שהגיע באיחור, ושירות חמוץ ומתנשא. שילמנו על הזוועה 120 שקל בערך, ונשבענו שלא נחזור.
    חבל, כי האוכל שלהם טעים (בצהריים), הנוף מקסים והמיקום מנצח. אבל למקומות שיורקים על הלקוחות שלהם מגיעה רק תגובה אחת: שיחרימו אותם, ואז הם ייסגרו. ולא אכפת לי שזה “מוסד”. גם אורנה ואלה זה מוסד ומעולם לא התייחסו אליי שם בצורה הזאת (וגם תמיד טעים שם, והמלצרים חתיכים, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *