בתור בת לצנחן נכה צה”ל מששת הימים, ידעתי לדקלם את כל המור”קים של 101 ואריק שרון. כי אני גאה במדינה שלי.

בתור מי שתקופת השירות שלה עברה טרם הנסיגה מלבנון ואין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל החברים ששוכנים לבטח בבתי הקברות, למדתי מה חשיבות המשפט “שלום וביטחון” ובמקום לחפש איך לקצר שירות, התנדבתי למילואים. כי חשוב לי לתרום למדינה שלי.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים מצאתי עצמי נושאת דיונים חוצבי להבות באזני כל חברי בתפוצות שמוכנים לשמוע, על כמה שארצנו קטנטונת היא, אך נפלאה וכמה התקשורת הבינלאומית עויינת ובאמת, כל חטאנו הוא הסברה לקויה. בחיי. פשוט חשוב לי שידעו שאני די גאה במדינה שלי.

במשך שנים רבות האמנתי במדינה שלי. בצבא שלי. במשטרה שלי. בבתי המשפט שלי.

באמת האמנתי שאני חיה במדינת חוק, ומי שמאיים על החוק, על קיומה של המדינה, על קיומי- נענש.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו התפכחתי. שבו הבנתי שהמדינה שלי לא תמיד תעמוד מאחורי.

שלפעמים יש סיטואציה שבה אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת כלום בתמורה, שזה החוק שלא תמיד הוגן, שאנחנו לא מגינים על החלשים ובעצם מחזקים את החזקים.

תכל’ס?

למדתי לחיות עם זה. עם האכזבה.

אז אני משתעשעת מדי פעם במחשבות על רילוקיישן, או מחליטה לצאת להפגנה זו או אחרת או לחתום על עצומה רלוונטית יותר או פחות, כדי להרגיש שאני משנה משהו.

ומה לעשות- מפגרת אבל אופטימית, אני ממשיכה לקוות שבסוף יהיה בסדר.

***

ואז אני מדליקה בבוקר את המסך ורואה את זה.

ובא לי להקיא.

ואז בא לי לבכות.

ואז בא לי לתפוס את הטיסה הראשונה לכל מקום שהוא לא פה.

הזילות הזו בחיי אדם נשגבת מבינתי.

הקלות שבה אדם יכול לפגוע בילד, להשאיר אותו להתבוסס בדמו ולהמלט מהמקום, מבלי להסגיר עצמו- חלילה, פשוט לא תתואר.

3 שנות מאסר ועוד שנה על תנאי ופיצויים של 30,000 ש”ח )ואני בכלל לא מדברת על הסכום המגוחך. ההוצאות של טיפול בילד בקומה ובתקווה שיתעורר- בתהליך השיקום לא מדגדגות לסכום הזה את האפס…(. זה המחיר.

וכל זה- בהסדר טיעון.

איזה הסדר? אני אודה ובתמורה לכך, אתם תודו לי בעונש מופחת.

***

אז מה עוד שווה לשלוש שנות מאסר?

מסתבר שפגיעה והפקרה של ילד בן 12 שווה לגניבת 400 אלף שקלים, לגניבת רכב )אם אתה פלסטיני. לא יודעת מה הדין לגבי ישראלים(, להריגה בשוגג, לתקיפה מינית של ילדות בנות 14 ולזריקת נעל על שופטת )כמובן שהעונש חמור, למען יראו ויראו, כי הרי זריקת נעליים ברחובות היא אחת מהתופעות הקטלניות ביותר שידעה ארצנו(.

פרופורציות, מישהו?

***

זו המדינה שעליה אני אמורה לסמוך שתגן עלי.

זו המדינה שממנה אני מצפה שתחזיר את הנעדרים הביתה.

זו המדינה שממנה אני מצפה לחוקק חוקים ולהעניש בחומרה את מי שעובר עליהם.

ציפיות, מסתבר, יש כנראה רק בכריות.