מהעיר הלבנה לעיר הקודש- מסעדת צ’אקרה בירושלים: פוסטעים.

אני מאוד מחבבת את ירושלים.

באמת.

בעצם, נכון יותר לומר שירושלים ואנוכי מקיימות Love-hate relationship-

ירושלים זו אחת הערים שכל ביקור שלי בה גורר אחריו שתי תגובות: “מאמי, אני רוצה לעבור לפה. מחר!” או “אין סיכוי ב-ע-ו-ל-ם שאני אי פעם אגור פה!” (התגובה הראשונה בד”כ תשמע בימים חמים במיוחד, כשאחוזי הלחות בעיר הלבנה גורמיל לחולצה שלי להראות כמו תחרות החולצה הרטובה. התגובה השניה תשמע בעודי מנסה לנווט את דרכי בעיר המסובכת ביותר ביקום).

על אף החיבבון הגדול, איכשהו יצא שבשך 31 שנות קיומי, הייתי בירושלים אולי חמש פעמים, כשהאחרונה בהן היתה בתחילת שנות העשרים לחיי. או משהו.

רצה הגורל ובשנה האחרונה איכשהו אני מגיעה לעיר הקודש בממוצע אחת לחודשיים (ולפעמים אף כמה פעמים באותו החודש).

הפעם הזו, ניצלנו את העובדה שחברתנו מן הניכר הגיעה לביקור מולדת בתור תירוץ לארוחת שחיתות קלה  וקבענו להפגש במוצאי שבת ולאכול משהו (שוב.).

מכיוון שבמחניודה הסיכוי למצוא מקום סביר בהתראה של שבוע נוטה לאפסי, קיבלנו את המלצתה של מעיין ופנינו לעבר מסעדת צ’אקרה.

הגענו, השביעיה הסודית, אל המסעדה (הנחבאת מהעין, איף איי מייט אד), סבב חיבוקים-נישוקים-כמה התגעגענו והתיישבנו.

המסעדה חביבה מאוד- אווירת בר נעימה ושולחנות מרווחים.

המוזיקה ראויה לציון- אייטיז משובח! לא היה שיר אחד שלא היה לרוחי ובחלקם אף ריקדתי קלות במושבי.

התפריט הוא תפריט משתנה ע”ב חודשי (בכל חודש אפשר למצוא באתר את התפריט לחודש הנוכחי) ומחולק ל”ים” ו”יבשה”.

המלצרית שלנו היתה דורון המקסימה (אנצל את ההזדמנות לאתנחתא קלה: מזמן לא פגשתי מלצרית כמו דורון- סבלנית, קשובה, נעימה וכיפית באופן כללי. נתנה המלצות מעולות, חוותה דעה רלוונטית, לא “דחפה” ולא עשתה פרצופים, אעפ”י שדי תיזזנו אותה :-)).

למנות הראשונות הוזמנו:

קבב טונה אדומה, יוגורט וחזרת לבנה (58 ש”ח )מנה מצויינת!

קבבונים עשויים מטונה, צרובים ונימוחים. תוספת היוגורט בצ’ייסר היתה שיחוק (אם כי החזרת לא הוסיפה ולא גרעה. פשוט מיותרת, לטעמי).

קרפצ’ו בקר עם גבינת פרמז’ן (48 ש”ח )- שנטרף על ידי הזוגי ועל כן, אין תמונה :-).

מה שכן, הספקתי לגנוב ביס ואני יכולה לאשר שזהו אכן קרפםצ’ו מצויין- פרוסות דקות (אבל לא מדי) עם פרמז’ן איכותי ובלסמי מוצלח.

כבד קצוץ מאושר בקלבדוס (48 ש”ח )- שהיה נחמד מאוד, אבל קלבדוס- לא הורגש.

הוגש עם ערימה של טוסטונים והמנה היתה עצומה בגודלה…

קס”ז על ריזוטו שחור (מנת ספיישל) (58 ש”ח ).

ט-ע-י-ם.

הקוקי היו עשויים טוב (אם כי לכל אחת משת הסועדות היתה קוקיה אחת צרובה יתר על המידה), הריזוטו מעניין אם כי כבד מאוד.

המנה מוגדרת כמנה ראשונה, אבל בפועל מדובר במנה ענקית שיכולה להספיק בהבחלט כמנה עיקרית למישהו ברמת רעב בינונית. שזה לא אנחנו:)).

לשולחן הוגשו גם מיני אנטיספטי שונים ולחמים (הלחמים מגיעים עם חלק מהראשונות. לגבי האנטיפסטי- לא הזמנו אותם ולא ברור לי אם מדובר על צ’ופר בגלל הארסנל הנשי החינני שלנו או שזה סוג של צ’ופר גנרי לכל יושבי המסעדה).

האנטיפסטי היו טעימים למדי (פלפל קלוי, קישוא על הגריל, סלק צלוי ויתכן והיתה מנה נוסםת שאינני זוכרת).

אחרי מנוחה קלה (שלוותה בבקבוק קאווה חביב וכוסות צייסר OTH שהכילו מן מרגריטה-ערק ואשכוליות ועוד קוקטייל חביב שאין לי מושג מה היה בו), המשכנו עם העיקריות:

שתיים מאיתנו חלקו את דג היום מהבאסטה של דוד(88 ש”ח )- (הדג באותו יום היה לברק).

עוד לא הספקתי למצמץ וכבר פירקו את הדג לשניים והפכו אותו לבלתי פוטוגני בעליל. חבל.

הצלחות הנקיות העידו, אני מניחה, על הצלחה.

הזוגי הזמין קבב ממכסה אנטריקות על חצילים קלויים וטחינה (68 ש”ח ). הייתי אומרת שהמנה זכתה להצלחה אבל זו לא חכמה (הזוגי חובב קבב, חצילים וטחינה ביחד וכל אחד לחוד, כמעט בכל מצב צבירה).

הקבב היה רך אבל לא מתפרק, עשוי בדיוק במידה. החצילים/טחינה לטעמי, היו סטנדרטיים להפליא.

הירושלמי הזמין פריטו מיסטו (78 ש”ח )- תערובת מטוגנת של דגיגונים, קלמארי ושרימפס.

המנה היא מנה גדולה. מאוד. הסועד לא הצליח לסיים אותה…

מכיוון שאני לא נוגעת בדגיגונים (והייתי עסוקה בלכרסם שריפס מהצלחות של הסובבים שלי) לא טעמתי מהמנה הזו, אבל חוות הדעת היתה חיובית מאוד.

טבעות פילה ברוטב קרמל ג’ינג’ר (98 ש”ח ) הוזמנו על ידי הדרום-תל אביבי במידת עשיה MR . מידת העשיה הגיעה מדוייקת להפליא.

הפילה היה טעים מאוד, רך, נימוח ובאופן כללי מורגש שהגרילמן יודע מה הוא עושה.

מחשש סויה לא טעמתי את הרוטב ועל כך קשה לי לחוות דעה אבל בשורה התחתונה, הייתי מוכנה לחיות רק עם הבשר עצמו.

זוגתו המאממת של הדרום את אביבי (הידוע בכינויה “זו עם הנעליים המאממות”), התלבשה על שרימפס חמאה, שום ויין לבן(88 ש”ח ).

המנה הכילה כמות נדיבה של שרימפס ומצמוצי השפתיים העידו שהיא מנה מוצלחת למדי.

הרוטב היה עשיר אבל לא כבד, השום (שהגיע בצורת שיניים שלמות וטעימות) הורגש בהחלט (אמן!) ובאופן כללי- מנה טעימה, ממלאת, אך לא מכבידה.

נקודה אחת לרעה- במנה היו חתיכות סלרי, שגם אם לטעמי היו טעימות מאוד, לא צויינו בתפריט.

המאממת נאלצה לדוג אותם הצידה. חבל. סתם התעסקות מיותרת.

ואני?

אני הזמנתי שרימפס קריספי ניוקי בשמן זית, עגבניות ועשבי תיבול (88 ש”ח ).

המנה הגיעה, יפה ונוצצת, אך אויה! המנה יבשה להחריד!

כלומר, השרימפס היו בסדר אבל הניוקי המסכנים…ההקפצה בשמן הזית לא עשתה להם טוב.

אך עשיתי פרצוף חצי מסכן ומיד קפצה דורון (מלצריתנו המקסימה), לקחה את הצלחת וחזרה לאחר מס’ דקות עם הפתעה:

הטבח המוצלח לקח את הכבודה, הקפיץ עם מעט שמנת ועגבניות והפך את הקונסטלציה לשרימפס וניוקי ברוטב רוזה ובזיליקום.

מנה מצויינת!

הרוטב עשיר ולא כבד (כפי שקורה לעיתים קרובות מדי ברטבים על בסיס שמנת), מעט חמצמץ תודות לעגבניות והורגשו עקבות זיתים שחורים.

הרוטב נוגב עד תומו.

על הדרך גם הגיעו תוספות (כחלק מהמנות): פירה (שהיה גושי ודי סטנדרטי), תפוחי אדמה קריספיים בתנור וסלט ירוק.

נחמד, אבל שום דבר מיוחד לכתוב עליו הביתה.

בשורה התחתונה- כל המנות היו נדיבות מאוד בגודלן, טעימות ועשויות במידה. בהחלט הצלחה.

אין לי מושג איך, אבל שרדנו הגענו לשלב הקינוחים.

הוחלט להזמין כמה קינוחים לכולנו:

מוס שוקולד (29 ש”ח )- שהיה רגיל להפליא, אבל טעים. הוזמנו שתי מנות שחוסלו עד תום. שוב- המנות ע-נ-ק-י-ו-ת.

גלידת וניל עם טחינה, סילאן וצנוברים(29 ש”ח )– שיחוק מגניב 🙂 מנה סופר פשוטה (כזו שמכינים בבית) אבל טעימה ומרעננת.

פנקוטה (29 ש”ח, אבל הגיעה לשולחן OTH)- שמנת, וניל ופירוט יער, שהיתה לא פחות ממעולה! מרקם עשיר ולא כבד, מתיקות עדינה והשילוב עם פירות היער היה מצויין.

המנה היחידה שלא הזמנו אנחנו ואין ספק שאם לא היינו טועמים אותה, זה היה פשוט הפסד.

אלפחורס חמה(32 ש”ח )-מנה יצירתית וחמודה:

עוגיות בהירות וגדולות, מתקתקות ונימוחות ובינהן ריבת חלב, ואותן סוגר גנאש שוקולד מצויין. מלווה בגלידת וניל.

מנה טעימה אם כי מתוקה מדי לטעמי.

בשלב הזה כולנו פתחתו כפתורים וירטואליים במכנסיים והתעלפנו קלות על הספה.

ברגע הזה קרו שני דברים, שהם היחידים שהעיבו על הערב:

האחד- ריח קל של עשן סיגריות עלה באפי.

מסתבר, שבאחד השולחנות שלידנו, איש חביב החליט להדליק סיגריה.

אני לא יודעת אם לא ביקשו ממנו לכבות כמדיניות או מכל סיבה אחרת (כי אף אחד אחר לא עישן מלבדו והיו איתו בשולחן עוד אנשים שיצאו לעשן בחוץ), אבל זה פשוט לא היה לעניין.

היינו פונים אל דורון המאממת ומבקשים שתעשה משהו, אבל היא היתה עסוקה במשהו אחר:

בנקודה מסויימת, המוזיקה הועלתה לווליום מחריש אזניים. כזה שפשוט אי אפשר לדבר (או לחשוב) בו.

ביקשנו מדורון שתבקש להחליש את המוזיקה במעט (לרמת רעש סבירה, כמו שהיתה עד אז) והיא נענתה בשלילה (ולפי שפת הגוף של מי שכנראה היה האחראי- נענתה גם היא די בגסות). התואנה: בשעות האלה המקום מקבל אוריינטציה של בר והמוזיקה בהתאם.

עכשיו, אולי זו אני, אבל לו הייתי בעלת מסעדה ובמסעדה שלי יושב שולחן שמזמין ומזמין ומזמין ויש סיכוי שאם הוא ישב עוד- הוא יזמין עוד, וכל בקשתו עלי אדמות היא להנמיך טיפה את המוזיקה (לא ביקשנו להשתיק, אלא להחזיר לרמה שבה התנגנה אך לפני 3 דקות למשך 10 הדקות הקרובות עד שנסיים להסדיר את החשבון, כן?), וואלה. הייתי עושה את זה.

בשורה התחתונה- אוכל מצויין, מנות נדיבות, שירות מדהים ואחראי לא מבריק במיוחד וחבל.

החשבון- לא יודעת בדיוק כמה יצא (נורא כיף לצאת לאכול עם אנשים שחייבים לך כסף :-)), אבל המחירים רשומים מעלה 🙂

***

צ’אקרה, קינג ג’ורג’ 41, ירושלים.

2 מחשבות על “מהעיר הלבנה לעיר הקודש- מסעדת צ’אקרה בירושלים: פוסטעים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.