כן, גבירותי ורבותי.

זה קורה.

The end is near.

***

ב-48 השעות האחרונות נקרו בדרכי מפגשים עם בתי חולים, שוטרים ועובדי “דן” וכולם היו אדיבים, יעילים ונחמדים בצורה מפחידה.

הרופא בקופת החולים נתן לי במהירות את כל ההפניות שביקשתי.

הרופא הנחמד באיכילוב התווכח ארוכות עם הרנטגנולוגית על תוצאות הבדיקה שלי (שנינו הסכמנו על אותה הדיאגנוזה) וסיים את הסאגה בת ה 4 שעות שלי במיון ב”איזה כיף לראות זוג כמוכם, שמחייך כל הזמן” :-].

בהגיעי אל אגף התנועה במחוז תל אביב, כל שוטר שנתקלתי בו היה יותר מנחמד, אדיב וחביב , כולל לרוץ עבורי למכונות הצילום, לסדר את העותקים ולהביא לי כוס מים. הגדילה לעשות השוטרת החביבה ששוחחה עבורי עם “דן” ואף נתנה לי את הנייד שלה “אם יעשו לך בעיות”.

במשרדי “דן” הקדישו לי שעה שלמה בכדי לנסות לאתר את נהג האוטובוס שאצלו נפלתי וסדקתי צלע.

בחיי, אם רק הנהגים שלהם היו נוהגים באדיבות שבה מטפלים במי שמגיע למשרדים, הרבה כאבי ראש היו נחסכים.

***

כל מה שצריך עכשיו, זה שביטוח לאומי יקצרו את זמני ההמתנה, ש HOT יצליחו לתחזק קו טלפון אחד נטול תקלות ושאורנג’ יפתרו את בעיות הקליטה שלי וכל שנותר לי לעשות זה לחשב את קיצי לאחור.

אפוקליפסה עכשיו.