Oyama פתח תקווה. Oy ואבוי.

באחד מהימים הטרופים בעבודה, התחשק לנו לפנק את עצמנו בסושי.

החלטנו לנסות את Oyama )אחרי הכל, בפתח תקווה, העיר שאיננה קיימת, האופציות הקולינריות מוגבלות להפליא. אי אפשר להיות בררניים(.

אגב, היום אני יודעת להגיד שיש לזה קשר לפרסום של “20% הנחה בתן ביס!”.

***

הוזמנו-

אני: שני רולים I/O. האחד עם שרימפס מאודה,טונה אדומה וגזר)31 ש”ח(. השני עם סלמון ואבוקדו )25 ש”ח(.

האחר: רול I/O עם שרימפס ואבוקדו בטמפורה.

***

לאחר כשעה וחצי, הגיעה השקית המיוחלת.

במבט לאחור אני יכולה לומר שמלכתחילה היא נראתה קצת זעירה מדי.

המנה של בנזוגי לארוחה התגלה כשמיניה זעירה, מכוסה בטמפורה שמנונית להפליא.

המנה שלי התגלתה כאנמית עד כדי כאב, כמויות של אורז דביק מדי ודג בקמצנות, אבוקדו צהבהב וגזר שראה ימים טובים יותר )אחרי חצי רול פשוט שליתי את הדג מהרול וחצי שנותרו ולעסתי בשתיקה(.

איפה הקאצ’?

הגודל.

הרולים הם בגוזל זערורי, גדולים אך במעט ממטבע של 10 ש”ח )בעצם, רואים שהוא שואף לגודל של חצי ש”ח, כשיהיה גדול(.

***

במילה אחת- לוותר.

בשתי מילים- NEVER AGAIN.

ממסעדה שגובה מחירים שאפילו האונמי לא מתקרב אליהם )במשלוח- הרול היקר ביותר, עם שרימפס, צלופח ושאר מטעמים עולה 32 ש”ח(, הייתי מצפה לקצת יותר.

ממש קצת.

לפעמים אני פטריוטית. היום לא.

בתור בת לצנחן נכה צה”ל מששת הימים, ידעתי לדקלם את כל המור”קים של 101 ואריק שרון. כי אני גאה במדינה שלי.

בתור מי שתקופת השירות שלה עברה טרם הנסיגה מלבנון ואין לה מספיק אצבעות כדי למנות את כל החברים ששוכנים לבטח בבתי הקברות, למדתי מה חשיבות המשפט “שלום וביטחון” ובמקום לחפש איך לקצר שירות, התנדבתי למילואים. כי חשוב לי לתרום למדינה שלי.

אני כבר לא זוכרת כמה פעמים מצאתי עצמי נושאת דיונים חוצבי להבות באזני כל חברי בתפוצות שמוכנים לשמוע, על כמה שארצנו קטנטונת היא, אך נפלאה וכמה התקשורת הבינלאומית עויינת ובאמת, כל חטאנו הוא הסברה לקויה. בחיי. פשוט חשוב לי שידעו שאני די גאה במדינה שלי.

במשך שנים רבות האמנתי במדינה שלי. בצבא שלי. במשטרה שלי. בבתי המשפט שלי.

באמת האמנתי שאני חיה במדינת חוק, ומי שמאיים על החוק, על קיומה של המדינה, על קיומי- נענש.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו התפכחתי. שבו הבנתי שהמדינה שלי לא תמיד תעמוד מאחורי.

שלפעמים יש סיטואציה שבה אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת כלום בתמורה, שזה החוק שלא תמיד הוגן, שאנחנו לא מגינים על החלשים ובעצם מחזקים את החזקים.

תכל’ס?

למדתי לחיות עם זה. עם האכזבה.

אז אני משתעשעת מדי פעם במחשבות על רילוקיישן, או מחליטה לצאת להפגנה זו או אחרת או לחתום על עצומה רלוונטית יותר או פחות, כדי להרגיש שאני משנה משהו.

ומה לעשות- מפגרת אבל אופטימית, אני ממשיכה לקוות שבסוף יהיה בסדר.

***

ואז אני מדליקה בבוקר את המסך ורואה את זה.

ובא לי להקיא.

ואז בא לי לבכות.

ואז בא לי לתפוס את הטיסה הראשונה לכל מקום שהוא לא פה.

הזילות הזו בחיי אדם נשגבת מבינתי.

הקלות שבה אדם יכול לפגוע בילד, להשאיר אותו להתבוסס בדמו ולהמלט מהמקום, מבלי להסגיר עצמו- חלילה, פשוט לא תתואר.

3 שנות מאסר ועוד שנה על תנאי ופיצויים של 30,000 ש”ח )ואני בכלל לא מדברת על הסכום המגוחך. ההוצאות של טיפול בילד בקומה ובתקווה שיתעורר- בתהליך השיקום לא מדגדגות לסכום הזה את האפס…(. זה המחיר.

וכל זה- בהסדר טיעון.

איזה הסדר? אני אודה ובתמורה לכך, אתם תודו לי בעונש מופחת.

***

אז מה עוד שווה לשלוש שנות מאסר?

מסתבר שפגיעה והפקרה של ילד בן 12 שווה לגניבת 400 אלף שקלים, לגניבת רכב )אם אתה פלסטיני. לא יודעת מה הדין לגבי ישראלים(, להריגה בשוגג, לתקיפה מינית של ילדות בנות 14 ולזריקת נעל על שופטת )כמובן שהעונש חמור, למען יראו ויראו, כי הרי זריקת נעליים ברחובות היא אחת מהתופעות הקטלניות ביותר שידעה ארצנו(.

פרופורציות, מישהו?

***

זו המדינה שעליה אני אמורה לסמוך שתגן עלי.

זו המדינה שממנה אני מצפה שתחזיר את הנעדרים הביתה.

זו המדינה שממנה אני מצפה לחוקק חוקים ולהעניש בחומרה את מי שעובר עליהם.

ציפיות, מסתבר, יש כנראה רק בכריות.

Le Palais Des Thes-קסם באמצע תל אביב

אני בחורה של קפה.

את הקפה הראשון שלי שתיתי בגיל 4 או 5, כשביקשתי מאמא לטעום “רק שלוק” ומאז, התאהבתי.

הטריקים של “קפה לילדים” (מעט מים, הרבה חלב וגרגר קפה, בשביל הצבע) לא ממש עבדו עלי ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני שותה קפה”אמיתי”.

אמנם בתקופה האחרונה צימצמתי את צריכה הקפה שלי (לחץ הדם שלי מגיע על סיפוקו באמצעים אקסטרינזים, תודה), אבל עדיין- הוא הנאמבר וואן דרינק שלי.

לכן, קל להבין מדוע אני קצת בשוק מעצמי, בעודי כותבת שורות אלה.

באחד משיטוטי בעיר, גיליתי שממש באמצע דיזינגוף (פינת גורדון), במקום בו שכנה חנות בגדים ותיקה ואפרורית- צצה לה חנות צבעונית ומקסימה.

כמובן שלא התאפקתי (שאני אפספס אופציה לקנות משהו?) ונכנסתי. הלסת כמעט צנחה לי לריפצה כשגיליתי שמדובר בחנות ל..תה.

לפני כחודש ניצלתי את ההזדמנות שהזוגי חובב התה ואנוכי טיילנו לנו בעיר וסחבתי אותו שוב לחנות, לסקירה מעמיקה.

ובכן, החנות נקראת Le Palais Des Thes  ומסתבר שהיא חלק מרשת חנויות (שלא הכרתי מימי, כן?)

בחנות יש למעלה מ 200 סוגי תה, שכל אחד מהם יותר מסקרן מקודמו.

לאורך הקירות מדפים ובהם גומות שבתוכן “דוגמיות” החליטות, שניתן להריח ולהנות מכל רגע.

יש סוגי תה שמיועדים לבעיות מסויימות (לחץ דם, כולסטרול וכו’) ויש כאלה שהם “סתם” טעימים.

אני קניתי חליטה שמבוססת על תפוזים, תה שחור, קקאו ומעט וניל (לא זוכרת את שמה כי הזוגי בטעות לקח אותה איתו לעבודה).

הזוגי רכש חליטה שמבוססת על קמומיל (איכס, לטעמי האישי, כן? קמומיל זה השטן!).

מעבר לסוגי התה, יש מגוון של ספרים, חוברות, אביזרים (שקיקים חד פעמיים, כוסות לתה, קנקנים וכו) ומתנות מקסימות.

***

גם אם אתם לא חובבי תה- תשקיעו עשר דקות מיומכם וכנסו לחנות.

הצבעוניות המקסימה, הסדר והריח המשגע, כבר יעשו את שלהם.חנות קטנה ומשפחתית, כמו שרק צרפתים יודעים לנהל: אבא צרפתי, אמא צרפתיה ובנות צרפתיות, שרק לשמוע אותן מקריאות לך את שמות התה במבטא מתוק עושה לך חשק ללגום תה בכוסות פורצלן פרחוניות, עם הזרת זקורה כלפי מעלה 🙂

***

גילוי נאות- ובכן, אין.

לא הוזמנתי, לא צ’ופרתי ולא פונקתי (למעט בכוס תה קר).

אבל כשמגיע- מגיע.