אני אוהבת סושי.

אבל ממש.

לא אהבה כמו “אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה”, אלא אהבת אמת. כזו שמשתווה רק לאהבתי לנעליים. כזו שגורמת לגוף לפנות בכח מקום לעוד רול.

מצד שני, אני לא מתה על בועז צאירי.

לא משהו אישי- אני בטוחה שהוא אדם מאוד נחמד, כן?

אבל משהו לא נראה לי לעניין בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

מצד שלישי, לפני שבועיים עלה באתר YEMAMA* שובר ב 50 ש”ח לארוחה בשווי 100 ש”ח בסאקורה.

ואני?

אני בחורה נחמדה, כזו שמשתדלת לתת הזדמנות שניה, במיוחד אם היא עולה לי ממש מעט.

אז גייסנו זוג חברים ובערב יום שני שמנו פעמינו אל הסניף התל אביבי, ברח’ קינג ג’ורג’.

***

לקח משהו כמו 10 דקות עד שניגש אלינו מלצר (ופה אין תלונות. סה”כ ישבנו חבורה צוהלת ושמחה ואני אפשר היה לדעת אם אנחנו מוכנים להזמין או לא).

עכשיו, מכירים את הימים האלה שהשעון המעורר בבוקר לא מצלצל, זרם המים חלש, נגמר החלב ונהג מונית כמעט דרס אתכם במעבר החציה מתחת לבית והכל נראה כאילו היקום רומז לכם להשאר בבית ואז כל היום שלכם מעוך?

אז זה.

המלצר- עייף, חמוץ, מפוהק ודי משועמם, נעמד מעל השולחן במבט של “אוקיי, נו?”.

ניחא.

שאלות נשאלו, תשובות ניתנו (אחת השאלות אגב, היתה: “המנה הזו מטוגנת? כי אני לא אוכלת דברים שצופו בפנקו או טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. זה חשוב”. אנחנו עוד נחזור אליה) והמנות הוזמנו.

לאחר כ 15 דקות ראשונות, הגיעה המנה של הזוגי: סלט הרוסמה: איטריות סויה, גזר ומלפפון. הזוגי, מחונך להפליא והמתין עד ששאר יושבי השולחן יקבלו את המנות. פולני או לא?

לאחר 2 דקות הגיע קערה עם אורז לבן, שאמורה היתה ללוות את אחת מהמנות.

לאחר 15 דקות נוספות, בהן בוששו שאר המנות מלהגיע, הוא נשבר והתחיל לאכול. לדבריו- היה טעים.

לאחר מס’  דקות הגיעו שאר המנות: ג’מבו שרימס מצופים שבבי פנקו ושקדים בטמפורה, גיוזה חזיר וקאריי אגה עוף- חטיפי עוף במשרה ג’ינג’ר ותבלינים יפניים על מצע אורז.

החברים טוענים שהמנות הראשונות היו מצויינות.

אני (שכאמור- לא אוכלת מה שמטוגן בשמן עמוק, טמפורה או סויה) נוטה להאמין.

האמנות גם נראו מצויין: גדולות ואסתטיות.

המנה שהזמנתי לעצמי: שני שיפודי יאקיטורי- 2 שיפודי חזה עוף ברוטב יאקיטורי.

עכשיו- בכל מסעדה יפנית בה אכלתי, בארץ או בחו”ל, שיפודי יקיטורי הם שיפודי עוף על הגריל בתיבול וברוטב יאקיטורי.

בסאקורה, מדובר על שיפודים שצופו בפנקו וטוגנו בשמן עמוק.

הפתעה!

אז אולי אני נאיבית כשאני מניחה שאם אמרתי למלצר שאני לא אוכלת מטוגן, הוא יטרח ליידע אותי על כך כשאני מזמינה את המנה. אשמתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי להרמת הגבה והשאלה “אז איך את חושבת שמכינים אותם?” בטון של “כאילו, מה את כבר מבינה, כזה?” (למי שתהה, התשובה היא, כמובן: מאחר ואני מבוגרת ממך בעשור, מה שנותן לי 10 שנים פור עליך באכילת סושי- לא מעט. וגם אם לא- זו עדיין לא סיבה לתפוס עלי תחת, כן? יש לי מספיק משלי)

בפועל, חייכתי בנימוס והחזרתי את המנה. ביקשתי להחליף אותה בסשימי סלמון.

ב 20 הדקות הבאות בהן הזוגי וזוג החברים אכלו, אני ישבתי והתבוננתי בערגה (ורעב! מה אני יכולה לעשות שבכל שאר המנות היתה סויה??) וסשימי? אין.

רק כשהגיע הסושי, הגיע עימו הסשימי (בחמישה נתחים נאים :-)).

הזוגי הזמין סאקורה רול I/O שרימפס בטמפורה עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ותוספת נוספת שאינני זוכרת מהי מצופה בשומשום (8 יחידות).

אני הזמנתי רול ירושלמי I/O טונה, סלמון ודניס עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

החברים הזמינו חצי רול (4 יחידות) I/O סלמון סקין שהגיע עם מלפפון ואבוקדו ו- רול בוסטון- I/O סלמון+סלמון סקין עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

הזוגי ואני היינו תמימי דעים שהבוסטון רול היה, well, סתמי. הרול המקביל באונמי מצליח לקלוע יותר לטעמי (ואני באמת לא יודעת מה הסיבה. על פניו מדובר בחומרי גלם שמלכתחילה אינם דומיננטיים מדי בטעמם).

הסאקורה רול של הזוגי היה לדבריו, מעולה.

גם הרול הירושלמי היה מצוין: נתחים מכובדים של דגים (אולי הפעם לא קפואים:-)), טעמים שמשתלבים היטב ובאופן כללי- רול גדול ומצוין.

החברים נהנו גם הם.

במהלך הארוחה לקח לנו בערך 10 דקות לנסות ולמצוא מלצר ( 0 קשר עין עם הלקוחות…) ולבקש מים וסויה, אותם קיבלנו אחרי 15 דקות נוספות (כמובן, בלוייוי פרצוף חמוץ, אך מובן: הרי הפרענו למלצר באמצע שיח החולין שערב עם ידידותיו שנכנסו לומר שלום. חצופים שכמותנו).

נורא רצינו קינוח, אבל כשהבנו שמפה לא תבוא הישועה, ביקשנו חשבון (שהגיע במהירות מפתיעה).

סה”כ 452 ש”ח (בליווי קולה זירו ובירה קירין).

בפועל שילמנו 400 ש”ח בתלושים מ  YEMAMA (בפועל עלו לנו 200 ש”ח)+ 52 ש”ח הנותרים.

על אף מחאותי חברנו טובי הלב השאירו טיפ והתפנקנו לנו בגלידה מהבאצ’ו.

***

עכשיו, זה לא שהארוחה היתה רעה:

כל המנות הראשונות היו טובות ו 50% מהרולים שלנו היו מצויינים.

עם זאת, ממסעדה שחורטת על דגלה את סטטוס “המסעדה היפנית הטובה בישראל”, 50% זה פשוט לא מספיק.

על השירות- אין לי שום דבר טוב לומר.

כלום.

אני לא מצפה לשירות כזה בדוכן הפלאפל החביב עלי בואדי ניסנאס או בשוק האוכל בסנטר, לא כל שכן במסעדה כמו סאקורה, שאמורה להיות היפנית הטובה בישראל.

אני די משוכנעת שאיפשהו, איזשהו יפני היה מתהפך בקברו לו היה קורא את הפוסט הזה.

לא נחזור, והפעם לא בגלל האוכל.

חבל.

***

*אני מאוד מרוצה מתופעת “קבוצות הרכישה” שצצו לאחרונה כמו מומחי מדיה חברתית אחרי 2008:

האופציה לקנות שירותים שבין כה וכו אני צורכת ובמחיר מוזל- קוסמת לי מאוד.

אני בטוחה שגם העסקים נהנים מהפריחה המחודשת.

עד כה התפנקתי במניקור פדיקור ב Foxy, גלידה בזיסעלה, ארוחה בסאקורה ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

כולם מנצחים 🙂

שבתשלום!