חול המועד פסח.
מה עושים? התכנון המקורי היה, כמובן, לרבוץ בבית. מקסימום ארוחת בוקר בשכונתי וסיבוב בשוק.
או אז, הגיע שגיא (המאמם!) ובפיו הצעה: “אני צריך לנסוע צפונה לאיזה סידור. אולי תבואו?”.
כמובן שמיד קפצנו, הזוגי ואנוכי, על ההצעה ובבוקר רביעי- תשע אפס אפס* התיישבנו ברכב וחדורי מוטיבציה ומצברוח טוב- התחלנו בנסיעה.
תחנה ראשונה- ארוחת בוקר (או: הצבא צועד על קיבתו)
בביתן אהרון פתחו מרכז מסחרי חביב עם כמה חנויות מוצלחות (מי אמר “שופרא” ולא קיבל נעליים??) וגם- קפהנטו.
על מנת שלא להגיע לגליל העליון מסוחררים, עצרנו לארוחת בוקר (המאמם, אגב, הוא מנהל ההדרכה של הרשת. בטענות- אליו!).
ארוחת הבוקר היתה, well, ארוחת בוקר של רשת בתי קפה J: סלט טונה נחמד עם פילטים של לימון, ארוחת בוקר זוגית טריה, קפה (טוב!) ושירות כיפי. אה, כן, ופינוק בדמות עוגת גבינה OTH (שבאופן מפתיע להפליא, היתה טעימה למרות כשל”פותה, מה שמוכיח שעם מספיק חמאה- הכל טעים…).
העלות- משהו כמו 140 ש”ח לפני שירות.
תחנה ראשונה- הפסקת עשר (או: יין ישמח לבב אנוש)
ה”סידור” של המאמם התגלה כשיחה עסקית קצרה עם אחד מבעלי יקב רימון.
יקב רימון נמצא ביישוב כרם בן זמרה אשר בגליל העליון. בעלי היקב החלו לפני כ 16 שנים בתהליך פיתוח של זן רימון ייחודי. משפותח, גילו כי הוא מתאים גם לעשיית יין.
התוצאה- 4 סוגיי יינות, שאת כולם טעמנו:
יין יבש– יין אשר מתיישן כשנה בחביות עץ אלון צרפתי, 14% אלכוהול. היין מעט מתקתק אך יבש מדי לטעמי.
יין קינוח- 15% אלכוהול. נפלא! מתקתק (אבל לא מתוק מדי), עדין ובעל ארומה עשירה. אנחנו קנינו 5 בקבוקים. שיהיה … לדעתי, יהיה מושלם אחרי ארוחת בשרים, אפילו במקום קינוח (או כליווי לקינוח גבינתי).
86 ש”ח לבקבוק 750 מ”ל או 3 בקבוקים של 350 מ”ל ב 135 ש”ח.
יין בסגנון שמפניה– סוג של למברוסקו חמצמץ – קליל, נחמד וקופץ על הלשון.
יין בסגנון פורט- היין החביב עלי. 18% (!) אלכוהול. יין עשיר, מתקתק, עם ארומה מעושנת קלות אבל לא כבד ולא מכביד על בלוטות הטעם. גם ממנו נרכשו בקבוקים ואני כבר מחכה לרגע שאדגום אותו בבית .
110 ש”ח לבקבוק.
בנוסף, טעמנו מיץ רימונים- PURE. 100% רימון.
מאוד טעים ומרענן, אבל בדיעבד- מאוד מאוד מתוק.
תחנה שלישית- מתאבנים (או: טעות של טירונים)
המאמם ביקש “ארוחת טעימות”, כלומר: לא לשבת ולאכול ארוחה מלאה במסעדה אחת, אלא לדגום מיני מנות במקומות שונים.
מאחר והתכנון המקורי (ברביקיו בחיק הטבע עם החברים מהיקב) כשל, הוחלט לעשות עצירת ביניים ביישוב אמירים ולתכנן את המשך המסלול.
נכנסנו למסעדה נאה וזה בעצם הדבר היחידי שאפשר לספר עליה.
מנות נוראיות, שירות עגום ושירותים נקיים. זהו.
מחקנו אותה מהתודעה ולאחר התייעצות קצרה בפייסבוק, החלטנו לרדת לכיוון נצרת ולטייל בשוק.
תחנה רביעית- פיצוי (או: הכנה לשבועות)
מכיוון שפנינו מועדות לנצרת, פנינו שמאלה בצומת שבע (חנניה) והחלטנו לעצור בעין כמונים.
עין כמונים הוא חווה בבעלות פרטית שמייצרת גבינות עיזים ושמן זית. העיזים גדלות במקום (ואפילו אפשר להגיד שלום לשמוליק התיש :)).
התיישבנו וכבר התחלנו לחייך.
הסוד הוא בפשטות: שולחנות ערוכים, טבע מסביב. מה צריך יותר??
בחור חביב הציע לנו את האופציות (ארוחת אכול כפי יכולתך או פלטות שונות). הלכנו על פלטת הגבינות (55 ש”ח) וסלט ירקות עם גבינת עיזים (אני רוצה לומר 30 ש”ח, אבל אל תתפסו אותי במילה). מים צוננים נמזגו בשמחה.
מכיוון שהרעב החל לתת את אותותיו, לא רשמתי את סוגי הגבינות אשר הוגשו וחבל (מלקה את עצמי).
למיטב זכרוני, בגזרת הקשות היו טל הגליל, תום (שהיא גבינת המשק החביבה עלי), ועוד שני סוגים של גבינות שאינני זוכרת מהן…
ברכות: קממבר, גבינות עיזים לבנות מתובלות בפפריקה, שומשום וזעתר, גבינת עיזים מגולגלת בפחם, וגבינה צפתית מעולה.
הפלטה מגיעה עם לחמניות חמות (כמספר הסועדים), כדורי חמאה צהובה משובחת, לבנה עיזים מדהימה וקונפיטורת תאנים. שלמות.
היה נעים וטעים.
מפאת השעה הוחלט לוותר על נצרת ולהתחיל להדרים דרך כרמיאל.
תחנה חמישית- קינוח ראשון (או: שוקולד לוריד)
בשלוש השנים בהן עבדתי בכרמיאל, ארט דה קוקו (חוצות כרמיאל, הכניסה הצפונית) היתה נווה מדבר מנחם ושוקולדי.
בזכרוני (העגום) עדיין קיימות תמונות עמומות של ארוחות בוקר טובות (שהביקורות עליהן כיום מזגזגות) והרבה הרבה שוקולד.
גם הפעם- לא התאכזבנו: שוקולד לוריד ומיד!
נפגשנו עם אחיו של הזוגי ורעיתו והוחלט על “קפה ועוגה”.
איזו עוגה? שוקולד כמובן!
אני בחרתי בשוקולד וגבינה, שהיתה עשירה ומתוקה. לשמחתי, הגבינה העשירה שברה את המתוק הטוטאלי של השוקולד ועדיין- לא סיימתי אותה 🙂
הזוגי בחר בשוקולד ודובדבני אמרנה, שהזכירה לי קצת את עוגת היער הירוק (האהובה עלי מאוד!)
עוד היו בשולחן- שוקולד ופקאן ופצצת שוקולד מריר מעולה לטעמי.
כל אחת מהעוגות עלתה כ 32-36 ש”ח.
השירות היה חביב מאוד ומהיר והקפה היה טוב.
אנחנו לא באמת צריכים הרבה יותר מזה, לא? 🙂
תחנה שישית- ארוחת ערב (או: חיפה, אהובתי)
אני אוהבת את חיפה בכל ליבי.
לא משנה באיזו עיר אהיה בעולם, חיפה תמיד תהיה הבית.
לכן, אני תמיד שמחה בכל פעם שמקום חדש נפתח בעיר. סימן שהיא מתקדמת, לא?
טלפון מהיר לשתי חברות מופלאות הוביל אותנו ל”וידה לוקה“, טאפאס בר ברח’ חורב 10.
המקום, מסתבר, הוא עוד הצלחה מבית היוצר של עודד שטראוס (לשעבר הבארברוסה, הבלונדי ועוד**)
מיד כשנכנסים למקום, הלוק, האוירה, העיצוב- כולם זועקים “אנחנו רוצים להיות תל אביב”. ו-וואלה, למה לא?
הזמנו שרשרת של מנות (את חלקן לא צילמתי, או שצילמתי והתאורה היתה לחלוטין נגדי):
קרוסטיני סביח הבית- 2 יח’ (15 ש”ח)-מנה חביבה- שני צנימים שעליהם חציל קלוי, עקבניה וחתיכת ביצה קשה. מנה נחמדה, אבל שום דבר לכתוב עליו הביתה.
קונפי שום ושמ”ז (15 ש”ח) – טוב, אנחנו מדברים פה על שום. אין שום דרך שזה לא יגמר בטוב 🙂 ההגשה חביבה: שום בצנצנת (טרנד ישן), שמן זית, מוגש עם לחמניה הום מייד. חמוד.
תפו”א מטוגן עם רוטב אלי אוליו ושום (15 ש”ח)-סוג של צ’יפס. זהו.
סלט עגבניות בלאדי וגבינת פטה (18 ש”ח)– לא טעמתי, אבל נראה מעולה
סלט דלעת טרי, אגוזים וצימוקים מתוק חריף (18 ש”ח)– המאמם (הצמחוני) אכל ודיווח שהמנה נחמדה, אבל לא מלהיבה.
חציל בלאדי קלוי בגלימת טחינה שער הפרחים (18 ש”ח)– מנה סטנדרטית של חציל בטחינה. טובה, כן? אבל סטנדרטית.
לביבות בטטה ברוטב שמנת ובצל ירוק (18 ש”ח)– טעים. אני נהניתי.
פטריות ממולאות במבחר גבינות (24 ש”ח)-well, שוב, מנה בנאלית משהו. לא רעה. באמת שלא. אבל…לא משהו שלא ראינו קודם.
אספרגוס על הגריל ברוטב תפוז ובלסמי (30 ש”ח( – אני מתה על אספרגוס. בחיי. והאספרגוסים נראו כ”כ מבטיחים! שמנמנים וירוקים! אבל אספרגוס (בדיוק כמו בצק פיצה) נבחן ברמת הקשיות שלו: כשמרימים אותו, האם הוא נופל מטה? ובכן- במקרה הזה המבחן נכשל כשלון חרוץ. חבל.
תיבול מעניין, חומרי גלם טובים, בישול יתר.
מיני המבורגר (18 ש”ח)– המבורגר כיפי, בגודל של שלושה ביסים. טעים, עסיסי וההגשה שלו כ”כ מתוקה!
נקניקיות צ’וריסוס עגל על הגריל ברוטב צ’ימיצ’ורי (28 ש”ח)– שתי נקניקיות עסיסיות וטובות. אחת מהמנות המוצלחות של הערב.
קבב טלה על חציל חם בגלימת טחינה (28 ש”ח)– ההריונית שהזמינה את המנה טענה שהיתה מעולה (לא טעמתי. למדתי מזמן שלא לדחוף את המזלג שלי לצלחות של הריוניות, בטח לא כשהן באמצע שבוע 37…)
שרימפס בחמאה, שום ויין לבן (34 ש”ח) (18 ש”ח)- ובכן, רבותי- אכזבה. התיבול מוצלח, אבל גם כאן- השרימפס עשויים מדי: רכים וסמרטוטיים. חבל. מנה עם המון פוטנציאל.
קרם תירס (מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)– סוג של פולנטה שמקורה באבקה, כנראה. לא עשויה מספיק. אכזבה.
כרוב ממולא בבשר(מנה מהספיישלים, לא זכור לי המחיר)-פה דווקא היתה הפתעה נעימה: במין סיר חרס קטן, שכבו להם שלושה עלי כרוב שמנמנים, ממולאים בקציצות בשר מתובלות. מנה מעולה!
בגזרת הקינוחים:
פודינג לחם ברוטב קרמל טופי ובנוסף– פונדו שוקולד (שחוסל בחציו עוד לפני שהצלחתי להגיע על המצלמה…).
עם הפונדו הוגשו מגוון פירות, עוגיות, מרשמלו (מעולה!) וואפלים קטנים.
מעולה!
(אם השוקולד היה 100% מריר ולא מעורב- עדיף, אבל ניחא).
בשורה התחתונה:
כל המנות עלו כ 450 ש”ח- מהיר הוגן וסביר להפליא.
שירות טוב ואוירה כיפית.
עם קצת “פיין טיונינג” בקצוות (שרימפס, אספרגוס), המקום הזה יהפוך לפייבוריט החדש שלי באיזור חיוג 04.
תחנה שביעית- סגירת מעגל (או: סוף דבר).
עצירת אספרסו עבור המאמם (הנהג) בקפהנטו ביתן אהרון סגרה לנו את היום המושלם הזה.
***
הלאה בתכנון: הסיור הקולינרי בנצרת שלא בא לידי מימוש.
מי מצטרף?:-)
___________________________________________________________________________________________ להמשיך לקרוא
