כשכרמל נולד, נשבעתי לעצמי שאני לא אהיה מהאמהות ה”אובר אצ’יבריות”:
אלה שמצפות שיתהפך בגיל 10 שבועות, יזחל בגיל 4 חודשים ויום, ילך בגיל 8 חודשים, יהגה בכתבי סוקרטס בגיל שנתיים, ידבר שש שפות בגיל 8, יסיים תיכון בגיל 14 תוך כדי קבלת פרס בטחון ישראל ודוקטורט בגיל 18.
אלה ששולחות את הילד לכיתת מחוננים, מתמטיקה מוגברת, צרפתית, איטלקית וספרדית.
אלה שדוחפות את הילד לחוג פסנתר, ג’ודו, כדורסל, מחשבים, יצירה, ריתמיקה, טיסנים, נוער שוחר מדע, חוג סיירים של החברה להגנת הטבע, הצופים וחלילית.
אבל היום, ממרומי 4.5 חודשי אמהות, הגיע השלב שבו אני שואלת את עצמי:
האם זה באמת, ב-א-מ-ת כל כך נורא לצפות שאם הילד מתהפך בלילה מהבטן לגב, הוא ידע לחזור בחזרה, במקום להקים אותי שבע פעמים כדי להפוך אותו???