1. כן: בהחלט אפשר לשתות קפה, לקבל כביסה, לסמס באייפון, להעביר ויש על השיש, לנשנש עוגיה ולהחליף נורה. בו זמנית. כשהילד ישן על הידיים.
2. שש שעות שינה מטכ”ליות זה לחלשים.
3. חמש בבוקר זו שעה לגיטימית.
4. גם שלוש לפנות בוקר.
5. גזים זה מהשטן. גם שיניים.
6. “ויראלי” זה שם קוד ל”יש לכם יותר מדי ימי מחלה, זה הזמן לנצל אותם”.
7. “שניה” היא יחידת זמן ארוכה בהרבה ממה שהיה מוכר לאנשוות עד כה: שלוש השניות במהלכן הרמתי את העיניים כדי לבדוק את השעה, הן זמן מספיק והותר לפיזור כל תכולת התיק שלי בסלון.
8. וויקיפדיה טוענים שהשמש היא מקור האור העיקרי על פני כדור הארץ. הם משקרים.

השמש שלי זורחת בכל חיוך של הזאטוט.

יום הולדת שמח, ילד שלי.

חוק האצבע אומר, שכשליאת מתקשרת- עונים, כי ב 99% מהמקרים יהיו מעורבים בזה דברים יפים, טעימים ובעיקר כיפיים (למה רק 99%? כי ב 1% ממקרים היא תתקשר ביום של אחת הסופות גדולות ותודיע שאירוע נדחה, אבל זה באמת נדיר :-)).

הפעם מצאתי עצמי שוב ב”הילדה” (נוט טו סלף: אירועים של ליאת עולים לי בגזרה!), מתפעלת מהעיצוב המהמם מבית פודינג ועם כמות נאה של בלוגריות מתחום האוכל. הסיבה: אירוע השקה לקמח שמרים של אסם.
  

עכשיו, אם לומר את האמת- הייתי סקפטית:
אמנם בעברי סבלתי מפוביית שמרים, אך הזמן והניסיון עשו את שלהם והיום אני שוחה היטב בחומר ויתרה מזאת- אני לא משתמשת גדולה בקיצורי דרך (אפילו בקמח תופח אני לא משתמשת :-D)- אז מ כבר אפשר לחדש לי?
מצד שני, כאמור, ידעתי שיהיה יפה, טעים וכיף- אז לקחתי את סיכון 🙂
ספויילר: היה טעים.

כאמור- התכנסנו לנו לשמוע קצת על קמח השמרים, שהוא באופן מפתיע- קמח שמגיע כשהשמרים כבר בתוכו. היתרונות? אריזה אטומה ומוכנה לשימוש- השמרים build in ולכן אין צורך לנפות את הקמח. ובזכות האריזה, יש למוצר חיי מדף ארוכים – חצי שנה, לעומת שמרים שנשמרים כחודש וחצי. היתרון החשוב מכל למוצר? יש סיכוי שהוא יצליח להכניס את השמרים לכמה מטבחים נוספים 🙂
אז סיימנו לנשנש, התכנסנו מסביב לשולחנות מקסימים כדי לפגוש את מיקי שמו, שבסבלנות רבה הדגים לנו שלושה מתכונים: קראנץ שוקולד, חלות מתוקות ולחמניות עם פירות יבשים (חי נפשי- כל המתכונים יעלו כאן בשבועות הקרובים!).
מה שחמוד מאוד בעיני במיקי שמו (מעבר לחסד הנעורים שאני זוכרת לו מהקריות), זו העובדה שהוא לא פרפורמנס. מבחינתי- הוא לא ממש עובר מסך, אבל זה לא מפריע להקשיב לו, כי רואים שהוא נהנה ממה שהוא עושה. שמערכת היחסים שלו עם הבצק היא אמיתית 🙂 (ביננו, יש הרבה בחורות שהיו מצפות שבן/בת הזוג שלהן ישקיעו כ”כ הרבה זמן בלהרגיש, להקשיב ולהבין אותן :-))
אם לרגע חשבתי שבאנו לנוח- הרי שטעיתי. חיכו לנו אריזות מהממות עם “כלי עבודה”: כוסות מדידה, מטרפה, מערוך וסט מה מ ם של סינר ומגבת, מעשה ידי נעמה המהממת, אמא (גם) של שמטרלינג.
התחלקנו לשלוש קבוצות, כשכל קבוצה הכינה אחד מהמתכונים שהזכרתי. אני, לשמחתי, “נפלתי” על קבוצת הקראנץ, שאח”כ לקחתי הביתה ונהנתי ממנו כל השבת. יאיי מי!!!

מפה לשם, הגעתי הביתה רעבה לפחמימות. איך זה עזר לי? זה לא :-/

בסוף השבוע שלאחר מכן, מצאתי עצמי עומדת במטבח ו(הייתי רוצה לומר “עמלה”, אבל לא באמת) מתבוננת בקיימיקס מערבל לו את הבצק שהיה פעם קמח שמרים.

וכך זה נראה בסוף (לא למות??)

ומתכון? התעצלתי להעתיק, אז פשוט צילמתי 🙂

במילה אחת: טעים.
במילה נוספת: משמין! 🙂
ובקצת יותר מילים: נוח לעבודה, ידידותי למשתמש (שחושש משמרים ויש לא מעט כאלה, לא בהכרח בצדק!) והתוצרים מצוינים.

כל הצילומים המהממים מהאירוע הם פרי מצלמתה של אלין פריש בעלת המבטא ההורס והכשרון האינסופי.

וכמובן- תודה לליאת על עוד אירוע מושי-מושלם! 🙂

 

אני לא אדם פוליטי. רחוק מכך.
אני לא האדם שיכנס לויכוח על “החזרת שטחים- בעד או נגד”, אני לא מהמתפקדים למפלגות, אני לא הוגה ארוכות במדיניות החברתית-כלכלית-בטחונית של מפלגה זו או אחרת ומי שישאל אותי איפה אני ממוקדמת על הסקאלה הפוליטית, יקבל תשובה של “מרכז מתון” או משהו בסגנון, העיקר כדי לא להכנס לדיון ארוך, שסביר להניח שאמאס בו עוד בטרם החל.
גם הפעם, אין בכוונתי להעלות פוסט פוליטי חוצב להבות וחי נפשי- לא תמצאו בסופו מסקנה חד משמעית בנושא לדעתי הפוליטית.

אז למה בעצם אני טורחת? כי מחר, 22.1.13, אעמוד בקלפי עם הבנדיט הקטן על הידיים ואם לומר את האמת, עצוב לי.
עצוב לי שהמדינה מנוהלת על ידי עסקנים מגלומניים, חשוכים, צרי מוחין ואינטרסים  פוליטיקאים שלא ראויים לאמון שניתן להם במסגרת תפקידם.
עצוב לי שאני לא יכולה באמת ובתמים להבטיח לבנדליקו שהוא יגדל לעתיד טוב יותר.
ועוד יותר עצוב לי – שאין אלטרנטיבה.
עצוב לי שאין מועמד או מפלגה שאני יכולה לומר בלב שלם שמייצגים אותי, את הערכים שלי, את הדעות (הלא קיצוניות) שלי, שמטפחים אותי כאזרחית פרודקטיבית, שמאפשרים לי להתגאות בהם ובמדינה אותה הם מייצגים ומאפשרים לי לחזות ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” במלוא הדרה.
ולמרות כל זה- אני אצביע.

אז בשביל מה כל הפסקה הלא-באמת-קוהרנטית הזו?
כי אני יודעת שאני לא היחידה שמאוכזבת ואני לא היחידה שמתלבטת. ולמרות זאת-
אם אתם מתלבטים האם להצביע או לא- אין התלבטות: לכו להצביע.

אם אתם מתלבטים למי להצביע, זכרו:
אתם לא מצביעים לאדם, אלא למפלגה ולכן,
אל תצביעו למפלגה הטרנדית רק כי היא טרנדית, כי כמו בכל אופנה: טרנדים נועדו להתמוסס;
אל תצביעו למפלגה שסביר שלא תעבור את אחוז החסימה כי חבל על הקול שלכם (הוא חשוב דיו);
אל תצביעו לזו שהמצע שלה כולל רעיון אחד בלבד שקל לכם יותר (או פחות) להזדהות איתו, כי מחרתיים בבוקר נגלה שיש על השולחן נושאים חשובים לא פחות;
וגם לא לזו שההורים שלכם מצביעים אליה, כי “הם יודעים”. כי לפעמים- הם לא.

אז למי כן?
מצביעים למפלגה שאתם באמת מבינים את המצע שלה ושלמים איתו (או עם רובו, או לפחות עם הסוגיות המרכזיות שבו). מצע שכולל מענה לקשת של סוגיות: חברתיות, כלכליות ובטחוניות  (“אבל הם סמולנים, איכס” זו לא סיבה לגיטימית. כלומר, יכול להיות, אבל יתכן וזו הסוגיה הכי שולית במצע “שלהם” ובשורה התחתונה- “הם” אולי אלו שלא דופקים אתכם).
אני לא חושבת שמי מהמתמודדים כיום מסוגל/ת להיות ראש ממשלת שייצג/תיצג אותי נאמנה.
בגלל זה חשוב לי למלא את הכנסת בח”כים טובים ואיכותיים, שיהיו עזר כנגדו/ה, שיהיו הבאפר שלי שלנו בפני גחמות יוזמות חקיקה אשר משרתות את האינטרסים של אלו החתומים עליהן בלבד;
שיקדמו נושאים יומיומיים חשובים שעל הפרק (או לפחות, שישימו נושאים חשובים על הפרק) ורצוי כאלה שאינם בטחוניים כי, מה לעשות, ביומיום אנחנו לא יושבים במקלטים (בעצם, גם בימים בהם אנו יושבים במקלטים, אנחנו עדיין נדרשים לקיום מינימלי).
שיזכרו כי כשמם כן הם: נבחרי העם. שהם, בעצם, עובדים בשבילי ולא להפך ומן הראוי שיעריכו ויכבדו את המקום בו הם נמצאים- בזכותנו.

אלה רק חלק מהסיבות שבגינן (גם) הפעם, אני לא אבחר בביבי.
רבים וטובים הסבירו זאת  (והנה פוסט אחד שמסכם בצורה די ברורה) אבל בשורה התחתונה- אין פה פרטנר לשלום: לא איתי, לא עם העולם ולא עם העם.

ובכל זאת-

תבחרו.
גם אם אתם לא בטוחים מה הבחירה הנכונה, בחרו את מה שהכי קרוב אליה,
אבל בכל מקרה- דעו למה אתם בוחרים דווקא בה.
והכי חשוב- בחרו.