בגיל 18 יצאתי מהבית לראשונה.
גרתי קצת אצל בן זוגי, קצת בצבא, קצת יותר באילת. היה כיף.
בגיל 21 יצאתי מהבית פעם נוספת, הפעם “על אמת”, עם שכר דירה והכל. מאז- אני מסתובבת לי בין דירות שכורות.
בדרך עברתי שני תארים, כמה וכמה מקומות עבודה- רובם בפריפריה הרחוקה הידועה בשם הגנרי “חיפה והקריות” (באמת. בתקופת מלחמת לבנון השניה אנשים שמכירים אותי מאיזור המרכז התקשרו בחרדה כששמעו שנופלים טילים בקריית שמונה. ובכן: לא. קריית חיים אכן ספגה נפילות רבות, אבל היא לא ממש בסביבה) וקצת יותר דירות שכורות.
לפני כמעט ארבע שנים הכרתי את הזוגי ולפני שלוש שנים עברתי לעיר הגדולה (על אף מחאותי החוזרות ונישנות :-)). מאז ועד היום התחתנו, החלפנו מקומות עבודה, הרחבנו את מעגל החברים שלנו ובנינו לעצמנו חלקת אלוהים קטנה משלנו ואיכשהו, הצלחנו לא לפשוט את הרגל.
היום אני בת 33. קורה. עוד לא נולד המניאק שיעצור את הפז”ם.
היום, אני נורא רוצה לקנות לי דירה.
לא דירה גדולה, כי אני לא מאמינה בחלל מבוזבז.
לא דירת פאר, כי אני לא מאמינה בבניה חדשה בצורת קוביות.
לא דירה בתל אביב, כי אני לא מאמינה שכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי.
לא דירה כדי ש”יהיה לי נכס” או “להשקעה”. פשוט דירה לחיות בה. כדי שלראשונה מזה 15 שנים, אני אוכל לגור בדירה ולצבוע אותה מבלי לסייד בחזרה בעוד שנה. או להכניס מוצר כלשהו הביתה שיתאים לצרכי ולא למגבלות הדירה. או סתם, כדי שפעם אחת מזה 15 שנה אני אדע, שבתום השנה הזו לא ממתין לי משא ומתן מפרך.
נשמע הגיוני, לא?
בתחילת החיפוש, הצבנו לנו, הזוגי ואנוכי, רשימת קריטריונים די ארוכה כדי לבצע חיפוש ממוקד ומדויק (ממנתח מערכות ומנהלת פרויקטים אפשר לצפות לאפיון מפורט ותכנית עבודה מתוקתקת, לא?).
אני חושבת שלקח בערך 15 דקות לפני שהאמת טפחה בחינניות של מתאגרף על פני והסבירה לי, שאם אני ממש רוצה דירה, גבולות הגזרה שלי הם חדרה צפונה (וגם אז- בתנאים מגבילים) ואשדוד (בחלקה הרחוק מהים) דרומה.
אז התפשרנו.
מה עושים?
מחפשים דירה בחיפה.
איפה עובדים? בתל אביב ונתניה כמובן, כמו היום בדיוק.
כן, אנחנו יודעים שמדובר על שעה וחצי לכל כיוון.
לא, אנחנו אוהבים את העבודות שלנו ולא רוצים להחליף ובכלל, השכר הממוצע בחיפה והקריות בתחומים שלנו נמוך בכ 30% מבאיזור המרכז.
מה יהיה כשיהיו ילדים? אלוהים גדולה. נסתדר. גם ההורים שלנו הלכו ברגל לעבודה.
פייר? פייר.
ובכן- לא.
כי בחיפה, מחירי הדירות מאמירים שחקים. 30% בשלושת השנים האחרונות. מדהים.
כיף לראות את העיר האהובה עלי בעולם משגשגת ופורחת. קצת פחות כיף כשאין לי מאיפה לשלם כדי לחיות בה.
אז מה עושים?
מתפשרים עוד קצת (אז לא נגור בכרמל. אולי הדר עליון? יש בריזה מצוינת. ולא נחזיק רכב. חיפה נתניה זה בסה”כ שתי רכבות. ולא חייבים 4 חדרים. הדירות הישנות בחיפה גדולות, אז גם 3 זה בסדר).
אבל בימים האחרונים, נפל לי האסימון. נחתה עלי ההארה.
למעשה – כמה הארות:
אחת- אני לא לבד. כמוני יש אלפים, שרוצים מקום לקרוא לו בית.
שתיים- זה לא רק הבית. אלה החיים: הדלק מתייקר, מצרכי המזון מתייקרים, הביגוד מתייקר, התרבות מתייקרת, שכר הלימוד מתייקר…רק המשכורת שלי נשארת כמעט זהה.
שלוש- אני לא צריכה להתבייש.
אני לא צריכה להתבייש במה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה- זה באמת לא הרבה.
אני רוצה דירה.
לא דירה גדולה.
לא דירת פאר.
לא דירה בתל אביב.
אני כן רוצה שתהיה דירה במצב טוב, כי אני לא רוצה להוציא עוד רבע מליון ש”ח שאין לי על שיפוצים.
אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שלא יאלץ אותי לקנות רכב נוסף כדי לנהל חיים שוטפים, כי אנחנו משלמים מספיק על רכב הליסינג הקיים והדלק, כידוע, שווה את מחירו ביהלומים.
אני כן רוצה להיות מסוגלת לגדל בה את הילדים הפוטנציאליים שלי מבלי לצופף 5 נפשות ב 45 מ”ר.
אני כן רוצה שהיא תהיה במיקום שבו אותם הילדים פוטנציאלים יגדלו בסביבה בטוחה ואיכותית ויקבלו חינוך טוב (או לפחות- סביר פלוס).
אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שיאפשר לי, אחרי 10-13 שעות העבודה שלי מדי יום, להגיע הביתה בזמן סביר (נגיד, עד שעה?) כדי להיות (קצת!) עם המשפחה שלי- הקיימת והפוטציאלית. (ולא, אני לא רוצה להחליף עבודה. המשרה שלי מדהימה, מעשירה ומעניינת ואני מברכת כל בוקר בכניסה למשרד. אז למה לי?)
אני כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו גופי התמיכה שלי (להלן אמא) יוכלו להגיע -גם בתחבורה ציבורית, כי לא לכולם יש רכב- כדי לעזור לי עם אותם פוטנציאלים (גם לשעת חירום ואולי אפילו לחסוך לי מאות ואלפי שקלים על בייביסיטר ומטפלות). דמיט, אני רוצה שהיא תהיה במקום שתהיה בו תחבורה ציבורית סבירה (לא רוצה עוד רכב, זוכרים?)
ובעצם, אני גם כן רוצה שהיא תהיה במקום שבו אני אוכל לחיות קצת. לא הרבה. קצת בית קפה, אולי הצגה מדי פעם.
והכי אני רוצה, זה להיות מסוגלת להשיג את כל זה מבלי שמישהו יצפה ישהיה לי הון התחלתי של 400K ש”ח ומבלי להשתעבד למשכנתה של 8000 ש”ח בחודש (כי ביטוח EMI למשכנתה, שאותו נאלץ לקחת מי שאין לו את ההון ההתחלתי, מעלה ב 30% לפחות את גובה ההחזר לבנק).
מה אני לא רוצה?
אני לא רוצה להתנצל על הרצונות שלי.
אני לא מתביישת להגיד “אני רוצה”.
אני רוצה כי מגיע לי.
אני רוצה כי אני אזרח יצרני, פרודקטיבי, ששלשל תועפות של כספים למדינה ולשלל מוסדות חינוך ואני מרשה לעצמי לצפות שאותם נבחרי ציבור ימצאו את הדרך לאפשר לי לקבל את מה שאני רוצה.
כי מה שאני רוצה, זה מה שכולם רוצים.
כי מה שאני רוצה זה לא “פינוק” וזו לא “הסחפות”.
מה שאני רוצה זה מקום לקרוא לו “בית”.
והבית שלי- באמת לא בשמים.