סאקורה- לא כולל שירות #2

אני אוהבת סושי.

אבל ממש.

לא אהבה כמו “אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה”, אלא אהבת אמת. כזו שמשתווה רק לאהבתי לנעליים. כזו שגורמת לגוף לפנות בכח מקום לעוד רול.

מצד שני, אני לא מתה על בועז צאירי.

לא משהו אישי- אני בטוחה שהוא אדם מאוד נחמד, כן?

אבל משהו לא נראה לי לעניין בפעם האחרונה שפגשתי אותו.

מצד שלישי, לפני שבועיים עלה באתר YEMAMA* שובר ב 50 ש”ח לארוחה בשווי 100 ש”ח בסאקורה.

ואני?

אני בחורה נחמדה, כזו שמשתדלת לתת הזדמנות שניה, במיוחד אם היא עולה לי ממש מעט.

אז גייסנו זוג חברים ובערב יום שני שמנו פעמינו אל הסניף התל אביבי, ברח’ קינג ג’ורג’.

***

לקח משהו כמו 10 דקות עד שניגש אלינו מלצר (ופה אין תלונות. סה”כ ישבנו חבורה צוהלת ושמחה ואני אפשר היה לדעת אם אנחנו מוכנים להזמין או לא).

עכשיו, מכירים את הימים האלה שהשעון המעורר בבוקר לא מצלצל, זרם המים חלש, נגמר החלב ונהג מונית כמעט דרס אתכם במעבר החציה מתחת לבית והכל נראה כאילו היקום רומז לכם להשאר בבית ואז כל היום שלכם מעוך?

אז זה.

המלצר- עייף, חמוץ, מפוהק ודי משועמם, נעמד מעל השולחן במבט של “אוקיי, נו?”.

ניחא.

שאלות נשאלו, תשובות ניתנו (אחת השאלות אגב, היתה: “המנה הזו מטוגנת? כי אני לא אוכלת דברים שצופו בפנקו או טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. זה חשוב”. אנחנו עוד נחזור אליה) והמנות הוזמנו.

לאחר כ 15 דקות ראשונות, הגיעה המנה של הזוגי: סלט הרוסמה: איטריות סויה, גזר ומלפפון. הזוגי, מחונך להפליא והמתין עד ששאר יושבי השולחן יקבלו את המנות. פולני או לא?

לאחר 2 דקות הגיע קערה עם אורז לבן, שאמורה היתה ללוות את אחת מהמנות.

לאחר 15 דקות נוספות, בהן בוששו שאר המנות מלהגיע, הוא נשבר והתחיל לאכול. לדבריו- היה טעים.

לאחר מס’  דקות הגיעו שאר המנות: ג’מבו שרימס מצופים שבבי פנקו ושקדים בטמפורה, גיוזה חזיר וקאריי אגה עוף- חטיפי עוף במשרה ג’ינג’ר ותבלינים יפניים על מצע אורז.

החברים טוענים שהמנות הראשונות היו מצויינות.

אני (שכאמור- לא אוכלת מה שמטוגן בשמן עמוק, טמפורה או סויה) נוטה להאמין.

האמנות גם נראו מצויין: גדולות ואסתטיות.

המנה שהזמנתי לעצמי: שני שיפודי יאקיטורי- 2 שיפודי חזה עוף ברוטב יאקיטורי.

עכשיו- בכל מסעדה יפנית בה אכלתי, בארץ או בחו”ל, שיפודי יקיטורי הם שיפודי עוף על הגריל בתיבול וברוטב יאקיטורי.

בסאקורה, מדובר על שיפודים שצופו בפנקו וטוגנו בשמן עמוק.

הפתעה!

אז אולי אני נאיבית כשאני מניחה שאם אמרתי למלצר שאני לא אוכלת מטוגן, הוא יטרח ליידע אותי על כך כשאני מזמינה את המנה. אשמתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי להרמת הגבה והשאלה “אז איך את חושבת שמכינים אותם?” בטון של “כאילו, מה את כבר מבינה, כזה?” (למי שתהה, התשובה היא, כמובן: מאחר ואני מבוגרת ממך בעשור, מה שנותן לי 10 שנים פור עליך באכילת סושי- לא מעט. וגם אם לא- זו עדיין לא סיבה לתפוס עלי תחת, כן? יש לי מספיק משלי)

בפועל, חייכתי בנימוס והחזרתי את המנה. ביקשתי להחליף אותה בסשימי סלמון.

ב 20 הדקות הבאות בהן הזוגי וזוג החברים אכלו, אני ישבתי והתבוננתי בערגה (ורעב! מה אני יכולה לעשות שבכל שאר המנות היתה סויה??) וסשימי? אין.

רק כשהגיע הסושי, הגיע עימו הסשימי (בחמישה נתחים נאים :-)).

הזוגי הזמין סאקורה רול I/O שרימפס בטמפורה עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ותוספת נוספת שאינני זוכרת מהי מצופה בשומשום (8 יחידות).

אני הזמנתי רול ירושלמי I/O טונה, סלמון ודניס עם מלפפון ובטטה מצופה בשומשום (8 יחידות) ורול בוסטון- I/O שרימפס מאודה עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

החברים הזמינו חצי רול (4 יחידות) I/O סלמון סקין שהגיע עם מלפפון ואבוקדו ו- רול בוסטון- I/O סלמון+סלמון סקין עם מלפפון ואבוקדו מצופה בשומשום (8 יחידות).

הזוגי ואני היינו תמימי דעים שהבוסטון רול היה, well, סתמי. הרול המקביל באונמי מצליח לקלוע יותר לטעמי (ואני באמת לא יודעת מה הסיבה. על פניו מדובר בחומרי גלם שמלכתחילה אינם דומיננטיים מדי בטעמם).

הסאקורה רול של הזוגי היה לדבריו, מעולה.

גם הרול הירושלמי היה מצוין: נתחים מכובדים של דגים (אולי הפעם לא קפואים:-)), טעמים שמשתלבים היטב ובאופן כללי- רול גדול ומצוין.

החברים נהנו גם הם.

במהלך הארוחה לקח לנו בערך 10 דקות לנסות ולמצוא מלצר ( 0 קשר עין עם הלקוחות…) ולבקש מים וסויה, אותם קיבלנו אחרי 15 דקות נוספות (כמובן, בלוייוי פרצוף חמוץ, אך מובן: הרי הפרענו למלצר באמצע שיח החולין שערב עם ידידותיו שנכנסו לומר שלום. חצופים שכמותנו).

נורא רצינו קינוח, אבל כשהבנו שמפה לא תבוא הישועה, ביקשנו חשבון (שהגיע במהירות מפתיעה).

סה”כ 452 ש”ח (בליווי קולה זירו ובירה קירין).

בפועל שילמנו 400 ש”ח בתלושים מ  YEMAMA (בפועל עלו לנו 200 ש”ח)+ 52 ש”ח הנותרים.

על אף מחאותי חברנו טובי הלב השאירו טיפ והתפנקנו לנו בגלידה מהבאצ’ו.

***

עכשיו, זה לא שהארוחה היתה רעה:

כל המנות הראשונות היו טובות ו 50% מהרולים שלנו היו מצויינים.

עם זאת, ממסעדה שחורטת על דגלה את סטטוס “המסעדה היפנית הטובה בישראל”, 50% זה פשוט לא מספיק.

על השירות- אין לי שום דבר טוב לומר.

כלום.

אני לא מצפה לשירות כזה בדוכן הפלאפל החביב עלי בואדי ניסנאס או בשוק האוכל בסנטר, לא כל שכן במסעדה כמו סאקורה, שאמורה להיות היפנית הטובה בישראל.

אני די משוכנעת שאיפשהו, איזשהו יפני היה מתהפך בקברו לו היה קורא את הפוסט הזה.

לא נחזור, והפעם לא בגלל האוכל.

חבל.

***

*אני מאוד מרוצה מתופעת “קבוצות הרכישה” שצצו לאחרונה כמו מומחי מדיה חברתית אחרי 2008:

האופציה לקנות שירותים שבין כה וכו אני צורכת ובמחיר מוזל- קוסמת לי מאוד.

אני בטוחה שגם העסקים נהנים מהפריחה המחודשת.

עד כה התפנקתי במניקור פדיקור ב Foxy, גלידה בזיסעלה, ארוחה בסאקורה ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע.

כולם מנצחים 🙂

שבתשלום!

תערוכת מבשלים 2010 עושה לנו סושי :-)

לפני כמה שבועות התקשרה אלי נועה: “בואי לסדנת סושי עם בועז צאירי”. יאללה, הולכים.

הסדנא אורגנה במסגרת הפעילות לקראת תערוכת מבשלים 2010 . תיארה במדויק עינת המאממת: “אירוע קולינרי גדול ומגוון במשך 3 ימים עם סדנאות מעשיות, הרצאות ועשרות של מציגים מתחומי המזון והציוד הגסטרונומי הוא חגיגה של ממש”

***

גילוי נאות מס’ 1- אני אוהבת סושי. מאוד. אני די משוכנעת שנולדתי עם קיבה נוספת לסושי ועוד אחת, ליתר בטחון. אני צרכנית מאסיבית של סושי ומכינה גם ביית (לא לעיתים מספיק קרובות כמו שהזוגי היה רוצה, אבל עדיין..)

גילוי נאות מס’ 2- את “סאקורה” של צאירי- אני לא מאוד אוהבת. הפעמיים שביליתי שם לא הצדיקו את המחיר ואני, שתופסת מעצמי כבעלת חוש טעם מפותח למדי , לא הצלחתי למצוא סיבה לחזור אליה בפעם השלישית.

לכן, הציפיה שלי היתה שהפעם, מכיוון שמדובר על סדנא אינטימית יותר, החוויה תהיה שונה מאשר מסעדה תחת העומס של עיסקיות הצהריים.

***

התכנסנו כ 16 בלוגרי צייצני וחובבי אוכל בחדר הסדנאות של ספייסס , חמושים- מי במצלמה ומי בסמארטפונו ולצערי- התאכזבתי.

אחרי הרצאה ארוכה ומשמימה במיוחד על חייו, משפחתו ומעשיו של השף (בקצרה: נשוי ליפנית וילדיו ההו-כה-מוכשרים דוברים יפנית גם כן. חמותו עושה אף היא סושי), הגענו לנושא הסושי (ב140 תווים או פחות: בארץ לא יודעים להכין סושי, כמובן) שהועבר בצורה משמימה לא פחות.

אגב, מוטב היה ליידע את מר צאירי, שכשעורכים סדנא לבלוגרים וצייצנים- צילומים וציוצים דרך הסלולאר- הם חלק אינטגרלי מההוויה. היה חסר אך מעט כדי להעמיד אותי ליד הלוח כדי שאכתוב “לא אצייץ יותר בסדנא, לא אצייץ יותר בסדנא, לא אצייץ יותר בסדנא…”.

10 דקות נוספות הוקדשו לאורז (מישהי טענה שיותר, אני טוענת שתפיסת הזמן-מרחב שלה לקויה).

לאחר מכן, עבר צאירי למלאכת הכנסת הסושי.

להגיד שיצאתי עם תובנות מעמיקות, טכניקות חדשות ומלהיבות או שיטות מופלאות אשר לא ידועות לאדם המערבי? לא וחבל, כי אני באמת חושבת שלאדם עם מאגר ידע שכזה יש הרבה מה לתרום ומה להעביר.

מה שכן, יצאתי עם הידיעה שלסדנא הזו האורז הוכן מראש ולדעת צאירי, דגים קפואים או סלמון מעושן הם just as fine.

עכשיו, אני מכינה סושי (טוב!) בבית כבר הרבה זמן. לא משנות ה 80 כמו צאירי, אבל מספיק בכדי לדעת ששלושה דברים קובעים את טעמו של הסושי: האורז שעשוי בדיוק, הדגים האיכותיים והירקות הטריים (בניגוד, למשל, לאבוקדו הלא-מספיק-בשל שהיה בסדנא).

לכן, לטעמי, מוטב היה אם האורז היה מוכן כחלק מהסדנא עצמה ואם היה מתאפשרים למשתתפים לקחת חלק יותר אקטיבי בהכנת הסושי.

3-4 היחידות שטעמתי בסוף הערב הספיקו כדי להוכיח לי שלא שיניתי את דעתי בנוגע לסאקורה (אולי בגלל הדגים הקפואים?)

לסיכום-

המפגש כמפגש היה צבעוני ונעים, ברובו בזכות האנשים הנהדרים שלקחו בו חלק וכמובן- המארגנים המצוינים 🙂

תמונות מהערב ניתן למצוא בדף הפייסבוק של מבשלים 2010

***

תערוכת “מבשלים” – התערוכה לאוהבי הבישול והאפייה

מחיר כניסה בקופות התערוכה 40 ₪.
נוער עד גיל 12 ללא תשלום

התערוכה תתקיים בגני התערוכה בתל אביב
בין התאריכים 14 – 16 באפריל 2010
ימים רביעי וחמישי בין השעות  10:00 – 22:00
יום שישי בין השעות  09:30 – 15:30

יועץ אסטרטגי: צחי בוקששתר
יועץ קולנרי: יאיר פיינברג
ניהול תוכן: ד”ר דורית שנון
יח”צ: טצה תקשורת בע”מ
שיווק ברשת: נועה לבני

יועצת יין: סומלייה מורן עשור