אני לא אדם פוליטי. רחוק מכך.
אני לא האדם שיכנס לויכוח על “החזרת שטחים- בעד או נגד”, אני לא מהמתפקדים למפלגות, אני לא הוגה ארוכות במדיניות החברתית-כלכלית-בטחונית של מפלגה זו או אחרת ומי שישאל אותי איפה אני ממוקדמת על הסקאלה הפוליטית, יקבל תשובה של “מרכז מתון” או משהו בסגנון, העיקר כדי לא להכנס לדיון ארוך, שסביר להניח שאמאס בו עוד בטרם החל.
גם הפעם, אין בכוונתי להעלות פוסט פוליטי חוצב להבות וחי נפשי- לא תמצאו בסופו מסקנה חד משמעית בנושא לדעתי הפוליטית.

אז למה בעצם אני טורחת? כי מחר, 22.1.13, אעמוד בקלפי עם הבנדיט הקטן על הידיים ואם לומר את האמת, עצוב לי.
עצוב לי שהמדינה מנוהלת על ידי עסקנים מגלומניים, חשוכים, צרי מוחין ואינטרסים  פוליטיקאים שלא ראויים לאמון שניתן להם במסגרת תפקידם.
עצוב לי שאני לא יכולה באמת ובתמים להבטיח לבנדליקו שהוא יגדל לעתיד טוב יותר.
ועוד יותר עצוב לי – שאין אלטרנטיבה.
עצוב לי שאין מועמד או מפלגה שאני יכולה לומר בלב שלם שמייצגים אותי, את הערכים שלי, את הדעות (הלא קיצוניות) שלי, שמטפחים אותי כאזרחית פרודקטיבית, שמאפשרים לי להתגאות בהם ובמדינה אותה הם מייצגים ומאפשרים לי לחזות ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” במלוא הדרה.
ולמרות כל זה- אני אצביע.

אז בשביל מה כל הפסקה הלא-באמת-קוהרנטית הזו?
כי אני יודעת שאני לא היחידה שמאוכזבת ואני לא היחידה שמתלבטת. ולמרות זאת-
אם אתם מתלבטים האם להצביע או לא- אין התלבטות: לכו להצביע.

אם אתם מתלבטים למי להצביע, זכרו:
אתם לא מצביעים לאדם, אלא למפלגה ולכן,
אל תצביעו למפלגה הטרנדית רק כי היא טרנדית, כי כמו בכל אופנה: טרנדים נועדו להתמוסס;
אל תצביעו למפלגה שסביר שלא תעבור את אחוז החסימה כי חבל על הקול שלכם (הוא חשוב דיו);
אל תצביעו לזו שהמצע שלה כולל רעיון אחד בלבד שקל לכם יותר (או פחות) להזדהות איתו, כי מחרתיים בבוקר נגלה שיש על השולחן נושאים חשובים לא פחות;
וגם לא לזו שההורים שלכם מצביעים אליה, כי “הם יודעים”. כי לפעמים- הם לא.

אז למי כן?
מצביעים למפלגה שאתם באמת מבינים את המצע שלה ושלמים איתו (או עם רובו, או לפחות עם הסוגיות המרכזיות שבו). מצע שכולל מענה לקשת של סוגיות: חברתיות, כלכליות ובטחוניות  (“אבל הם סמולנים, איכס” זו לא סיבה לגיטימית. כלומר, יכול להיות, אבל יתכן וזו הסוגיה הכי שולית במצע “שלהם” ובשורה התחתונה- “הם” אולי אלו שלא דופקים אתכם).
אני לא חושבת שמי מהמתמודדים כיום מסוגל/ת להיות ראש ממשלת שייצג/תיצג אותי נאמנה.
בגלל זה חשוב לי למלא את הכנסת בח”כים טובים ואיכותיים, שיהיו עזר כנגדו/ה, שיהיו הבאפר שלי שלנו בפני גחמות יוזמות חקיקה אשר משרתות את האינטרסים של אלו החתומים עליהן בלבד;
שיקדמו נושאים יומיומיים חשובים שעל הפרק (או לפחות, שישימו נושאים חשובים על הפרק) ורצוי כאלה שאינם בטחוניים כי, מה לעשות, ביומיום אנחנו לא יושבים במקלטים (בעצם, גם בימים בהם אנו יושבים במקלטים, אנחנו עדיין נדרשים לקיום מינימלי).
שיזכרו כי כשמם כן הם: נבחרי העם. שהם, בעצם, עובדים בשבילי ולא להפך ומן הראוי שיעריכו ויכבדו את המקום בו הם נמצאים- בזכותנו.

אלה רק חלק מהסיבות שבגינן (גם) הפעם, אני לא אבחר בביבי.
רבים וטובים הסבירו זאת  (והנה פוסט אחד שמסכם בצורה די ברורה) אבל בשורה התחתונה- אין פה פרטנר לשלום: לא איתי, לא עם העולם ולא עם העם.

ובכל זאת-

תבחרו.
גם אם אתם לא בטוחים מה הבחירה הנכונה, בחרו את מה שהכי קרוב אליה,
אבל בכל מקרה- דעו למה אתם בוחרים דווקא בה.
והכי חשוב- בחרו.