12 שנים.
12 שנים שאני עובדת במשרה מלאה: מינימום חמישה ימים בשבוע. מינימום 186 שעות בחודש. מקסימום השקעה. פייר? מקסימום סיפוק.
12 שנים ואני בונה על עוד שנים רבות כאלה.
אה-ממה?
מסתבר, שאם חלילה ארצה לקחת חופשה של נניח, ארבע שנים, כדי להשלים דוקטורט, לטייל בחו”ל או “סתם” לגדל ילדים, כל אותן שנים של לימודים, עבודה, פיתוח קריירה, עשיה והשקעה- פורחות באויר.
מדוע?
בחוק הביטוח הלאומי ישנו סעיף המכונה “חוק עקרות הבית” אשר קובע, כי אישה נשואה שלא עבדה בארבע השנים האחרונות, בבואה לממש את זכויותיה – תיחשב לעקרת בית.
המשמעות היא שאם אישה תובעת קצבת נכות או פיצוי כתוצאה ממחלה או פציעה, תביעתה תיבדק כאילו היא עקרת בית, כלומר: האם היא יכולה לסדר את הבית, לשים כביסה במכונה ולקלף מלפפונים (לעומתה, גבר גם אם לא עבד יום אחד בחייו, תמיד יבדק על פי יכולתו להשתלב בשוק העבודה ולא על פי יכולתו לתפקד במשק הבית, גם אם פסגת הישגיו המקצועית היא , למשל, להפריד בין קליפות הגרעינים השחורים ללבנים תוך כדי פיצוח).
מדהים, לא?
למרות ששנים שילמתי דמי ביטוח לאומי, עבדתי בפול טיים (וקצת יותר ואז עוד קצת)- עדיין, בעיני ביטוח לאומי אני נמדדת ביחס ליכלתי לבצע מטלות בית (להלן: לקלף מלפפונים).
מה שמכעיס זו לא האפליה בין גברים לנשים (כלומר- זה מאוד מכעיס, אבל לא הכי מכעיס). מה שמרגיז אותי זו הזילות בקריירה שלי, בכישורים שלי ובעשייה שלי.
שיהיה ברור-
אין פה שמץ של זלזול בעקרות בית ובפועלן.
אני יודעת היטב שיש נשים רבות וטובות שהן עקרות בית מבחירה (כמו גם כאלה שלא) וברור לי שלגדל ילדים ולתחזק בית זה לא דבר של מה שכך (אחרת אני עצמי לא הייתי מעסיקה מנקה במשך שנים ומשפחות לא היו מעסיקות מטפלות וכו’) ועדיין-
הפוטנציאל התעסוקתי של אישה הוא כ- 40 שנות תעסוקה (מגיל 20 לערך עד גיל 62). לא יתכן שבמדינת ישראל של 2011, אישה שהינה פעילה בשוק העבודה ברוב המכריע של חייה, תבחן על סמך אי תעסוקה במשך בסה”כ 10% מהזמן הזה.
בימים אלה מופץ קמפיין הקורא לשנות את התקנה, שמלווה אותו עצומה (שניתן לחתום עליה ממש פה).
קראו, חיתמו (כן, גם הגברים!) ועזרו לשנות.
אה, “ואיפה האבסורד?” אתם ודאי שואלים את עצמכם…
ובכן, האבסורד הוא שעקרת בית טובה באמת, יודעת שקילוף מלפפונים הוא דבר מיותר, שכן כל הויטמינים נמצאים בקליפה.
אין יור פייס!
(תודה לדיבור על הקמפיין ועל ההצעה לקחת בו חלק)